החוק במדינת ישראל קובע כי "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי". השאלה היא איך זה מתבטא בפועל. האם מדובר בכל אדם? האם זה נכון לגבי כל דעה?
ואם האדם נוקט בדרכי התבטאות חריגות? בוודאי שלא. למשל- כאשר אדם שמוגדר כאויב המדינה ,אין שום חובה למדינה לתת לו חירות ביטוי נגדה. מי שמטיף לבצוע מעשים לא חוקיים או פוגעניים, בוודאי שאין דעתו מוגנת על פי החוק. ומי שמתבטא באופן בוטה וקיצוני – ראוי להגביל את זכותו להבעת דעה חופשית. הרי לא לזה התכוון המחוקק בהגדרת המושג חופש הביטוי.
ויש את הצד השני. לדעת הרמב"ם, הדיבור בשבחם של אנשים הוא חלק ממצות "ואהבת לרעך כמוך", ולהיפך כל דיבור שלילי, ואין צריך לומר דיבור בגנות מישהו, הוא חלק מאיסור 'לשון הרע'. היום יש מלבוש חדש ומפלצתי ללשון הרע, והוא השיימינג.
תופעת השיימינג היא מחלה ויראלית שלא פוסחת על בתי החולים. ניקח לדוגמה את חדרי המיון העמוסים לעייפה. הצוות הרפואי קורס תחת העומס, ומטופלים ומלווים חסרי האונים מנסים לשפר את מצבם על ידי תלונות קולניות פחות וקולניות יותר. ואם זה לא עוזר, מגיע שוט השיימינג שקבלו גוון דיגיטלי, במקום 'יש לי חבר עיתונאי'- זה -'אני אפרסם עליכם בפייסבוק, בטוויטר, ובאינסטגרם. המאיימים הם בדרך כלל לא המטופלים עצמם, אלא המלווים שמתקשים לראות את העומסים ..האם זה מועיל- לא. זה גורם למתח המתווסף למתח הקיים, חוסר אימון בין הצדדים, ורפואה הגנתית, שהראשון מהסובלים ממנה הם המטופלים עצמם. בדרך כלל מטופל והמלווים שלו שמתקשרים בצורה נעימה עם המטפל גם יקבל יחס טוב יותר. כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם לאדם.