ממבט ראשון, היחס לאשה הסוטה נראה מזעזע, או לפחות מאד לא “פוליטיקלי קורקט”. האיש מאשים את אשתו בהאשמות שאין לו לגביהן שום הוכחה. הרי אם הייתה הוכחה, היו מענישים אותה על מעשיה. בעקבות ההאשמות האלה, לוקחים אותה לבית המקדש ומבזים אתה שם באופן קיצוני. אם החשד היה מוצדק האישה תיענש בידי שמים באופן חמור בעקבות שתיית “מי המרים המאררים”, אבל אם היא חפה מפשע– מי יפצה אותה על כל עוגמת הנפש הזו?
אבל האמת היא שהתמונה שונה במאה שמונים מעלות. הפוך על הפוך. כל טקס הסוטה לא נעשה אלא כדי להציל נישואין שכבר היו מעבר למשבר, כבר היו על סף פיצוץ. מדובר באשה שבעלה ראה אותה כמה פעמים מסתודדת ומתנהגת באופן לא ראוי עם אדם מסוים, ואחרי שהזהיר אותה כמה פעמים והיא לא שמעה לו, הוא מזהיר אותה פעם נוספת בפני שני עדים שלא תתייחד עם הבחור המסוים ההוא. אבל היא נמצאה מתייחדת עם אותו אדם, ובפני שני עדים כשרים. במצב כזה, אין אפשרות אחרת אלא להתגרש, כי האישה אסורה על בעלה. אבל גם הבעל וגם האישה לא מעוניינים לשבור את הנישואין שלהם למרות התקלה החמורה, ושניהם רוצים לפתוח דף חדש, באה התורה ונתנה צ’אנס אחרון, רק ברצון שניהם ובלי כפייה, שאם הבעל ירצה ואם האישה תסכים לעבור את הטקס האלוקי של שתיית המים ותצא נקייה –הם יוכלו לשוב זה אל זה. זה קצת שונה ממה שנראה ממבט ראשון, לא? טקס אישה סוטה הוא אם כן, ניסיון נוסף, אחרון, להציל משפחה על סף פירוק, אך ורק אם לשני בני הזוג יש רצון אמתי לתקן את מה שצריך לתקן ולבנות את ביתם מחדש. בשביל זה הכול היה כדאי. על כל פשעים תכסה האהבה.
מתוך גילוי דעת לפרשת נשא תשפ"א