על החמות ז"ל שהדגימה באישיותה את היפותזת הסבתא והנהיגה גם בגילה המופלג את משפחתה המורחבת מאוד.
ימי ערב פסח היו גם ימי השבעה על חמותי היקרה. אז פקדו אלפים מאנ"ש וגם שאינם, מנער ועד זקן, את האולם הגדוש ברמת תמיר. הועלו זכרונות שחוצות דורות, וסיפורים מרתקים נשמעו על שואה ועל תקומה. אנקדוטות משפחתיות ואירועים משמחים מתקופות שונות הוזכרו פעם אחר פעם, עד שנדמה למי שמתבונן מבחוץ כי מתקיים פה הפנינג של ממש ולא ניחום אבלים.
ואכן זה מתאים. שהרי מלבד העובדה שמדובר במשפחה מוכרת מאוד היא גם ברוכת ילדים, כך שמספר היושבים שבעה הוא רב, וגם רוב האבלים הם אנשים ידועים, משפיעים ואהובים. הרי טבעי הוא שאדם שזכה להאריך ימים יהיו לו מעגלי היכרות רבים מאוד מתקופות חייו השונות, בעיקר כאשר הוא הצליח במשך חייו לגעת בנשמות כה רבות ולהשאיר בהן את חותמו הזהוב.
מַמוֹ הייתה ממש ראש שבט, שבט קטן הגדול, והדגימה באישיותה המופלאה את היפותזת הסבתא.
לכאורה היה אפשר לטעון שמבחינה אבולוציונית אין מקום ביקום לאישה לאחר שפסקה מללדת, כמו פרפר המשי שמת לאחר שהוא מסיים להטיל את הביצים. ובאמת, בדורות קודמים, נשים רבות מתו הרבה לפני שהגיעו לגיל המעבר. אולם היום, בעיקר בעקבות התפתחות הרפואה המודרנית, נשים צפויות לחיות את מחצית מחייהן כשהן בגיל המעבר, כאשר תוחלת חיי האישה בארץ נעה בין 78 ל‑84 שנים בממוצע.
עדיין ישנן חברות שבהן גיל המעבר נתפס כתקופה של אובדן, אך האמת היא שהנשים נמצאות בתקופה זו בפריחה אישית, חברתית ומקצועית. והרי בדורנו ישנן נשים לא מעטות שהפכו דווקא בגיל המעבר למנהיגות השבט כמו גולדה מאיר, מרגרט תאצ'ר, גברת קלינטון, ימימה אביטל ועוד.
ישנה השפעה תרבותית משמעותית על ההסתכלות של נשים על גיל זה. במחקרים אנתרופולוגיים על חברות ציד עתיקות, נמצא שלסבתות היה תפקיד מרכזי בשבט. הן הדריכו את הנשים הצעירות ברזי הטיפול בילדים, הכריעו בהחלטות משמעותיות ועוד. בנוסף לכך, במחקר שנעשה בכפר בתאילנד נמצא שנשים שם קוראות לגיל זה "לא עוד תינוקות", כביטוי לכך שהן חשות חופשיות מטיפול בילדים. זוהי היפותזת הסבתא.
מעשה בארבעה בלונים
ביום הולדתה השמונים ושמונה ציינה חמותי בדבריה לפני בני המשפחה ארבע תקופות במעגל חייה, שהן מעין ארבעה בלונים בצבעים שונים, כמו ארבעת העיגולים שיש במספר 88: בלון ורוד של ילדות מתוקה בגרמניה שלפני השואה; בלון שחור שמסמל את תקופת השואה הארורה; בלון תכלת-לבן של העלייה לארץ, ההשתתפות בבניינה ובבניין המשפחה, ובלון זהב המסמל את תקופת הזִקנה. לפי היפותזת הסבתא, כשהיא כגפן פורייה בירכתי ביתה – משפחתה מתרחבת והולכת, וצאצאיה הרבים כשתילי זיתים סביב לשולחנה.
והנה, יושבים שבעה. ממו היקרה איננה, ואני יושבת לי בצד ומתבוננת. עולם כמנהגו נוהג, זרימת החיים נמשכת. לפעמים היושב במרומים עוצר את חיינו למשך תקופה מסוימת כדי שנבין את מקומנו, נשב באפס כוח ונתחבר קצת לעצמנו לפני שנמשיך במרוצת החיים. אני יושבת רוב הזמן עם האבלים, ומפתיע לראות שהעולם ממשיך להתקיים גם בלי שאתרוצץ ממרפאה למרפאה, עייפה מיגיעת הדרך השזורה פקקים שגורמים לי לאחר ונבוכה מהמטופלות שממתינות לי בקוצר רוח.
אלו לא היו הימים היחידים שבהם עצרתי לרגע וחשבתי על עצמי ועל משפחתי ועל החיים הרצים ושוטפים להם. לפני כמה חודשים הצטרדתי, ופתאום נותרתי בלי קול. זה דווקא היה נחמד. במרפאה הסתדרתי איכשהו עם תנועות ידיים ופתקים, אך לא דיברתי במשך כל אותם ימי הצרידות מילה אחת של לשון הרע, שום שטות לא יצאה מפי, וחשתי בתוכי רק הקשבה-הפנמה שבשתיקה, כעין דפיקה על לוח לבי. כן, העולם יכול להתקיים כמה ימים בלי הראש הגדול שלי, ובלי הרעיונות שלי לתיקון עולם במלכות ש‑די. צדקו חז"ל (ולכך בוודאי יסכים גם בעלי) כשקבעו "סייג לחוכמה שתיקה", וקיימים הרבה מובנים לסייג הזה.
סייג לשתיקה
אולם גם לשתיקה יש גבול. בעניין זה ראיתי לאחרונה באתר ערוץ 7 ידיעה שהתייחסה ללידת בית מאוד מקורית: צוות מד"א וכוחות משטרה הוזעקו במוצאי שבת לדירה, ובעל הבית סיפר שאשתו ילדה בבית בשעות הבוקר המוקדמות, אך היא בתענית דיבור ומסרבת לכל עזרה שהיא ואפילו אינה מסכימה לצאת מהחדר. התינוק עטוף בשמיכה ומונח עליה כשחבל הטבור עדיין מחובר לגופו! מה עושים? רק לאחר שכנוע של רב השכונה, והפעלת לחץ פיזי מתון על ידי שתי שוטרות, הסכימה האישה להתפנות לבית החולים לבדיקה ולטיפול ביילוד.
ואם בענייני סבתות עסקינן, לעתים לא ברור אם טוב לדבר או מוטב לשתוק. סיפרה לי חברה על חמותה היקרה, שכל עול בעיות היומיום של ילדיה, נכדיה וניניה המרובים מוטל על כתפיה – לה מספרים הכול, בלי לחסוך ממנה דבר, והיא אחראית לתפילות על כל השבט. תמהתי בפניה למה משתפים אותה עד כדי כך ומצערים אותה, אך חברתי השיבה שדווקא זה מיטיב עמה – כך היא מתעלה מעל המכאובים של היומיום, מתגייסת ביתר עוז למעמד התפילה ופורשת את תחנוניה מול היושב במרומים.
אצל חמותי ז"ל ידעתי גם ידעתי כמה משמח אותה לשמוע על היריון חדש אצל אחד מהצאצאים. פניה היו מאירות ממש למשמע הבשורה הקרבה ובאה. לכן מיד עם היבשר היריון חדש הייתי משתפת אותה בבשורות הטובות (זה היה הסוד שלנו), כדי שתהיה שותפה לתפילה ולציפייה. האין זו הכרת טוב בסיסית לאמא שגידלה דור ישרים?
אכן, את דודה שולמית קטן הכרתי מעט באחרית ימיה – תמיד מתעניינת, תמיד מחייכת… היא העניקה לי את ספרה מגילת שולמית פעמיים – בביקור אצלה כרווקה, וכן לכבוד נישואי – קראתי אותו בשקיקה ומפעם לפעם אני מעיינת בו – מעניין לקרוא על היסטוריית המשפחה, בתוך דברי הימים של עם ישראל… זה כתוב בצורה פשוטה ומחויכת, למרות שלעיתים מדובר על סבל ועצב…
יהי זכרה ברוך…
אחיינית-רבה, אחת מרבות בלע"ה