admin
"תן לי יממה להחליט". כמה זמן לוקח למשפחה עם עשרה ילדים לעבור דירה? בפאנל של ילדי הגוש בכנס מרכז קטיף השתתף חתני, הרב חנניה רכל. בילדותו עברה משפחתו ליישוב ימית. ההחלטה התקבלה בתוך יממה בלבד. משלחת מימית פנתה למשפחת רכל הצעירה שהתגוררה בקריית החינוך של ישיבת קדומים, שם לימד האב, הרב נחום רכל. הרב הבין שהמשימה מתאימה לכוחותיו, אבל הוא לא היה יכול להחליט לבד. בארוחת הערב הוא פנה לרבנית שולמית והציג לה את דברי המשלחת. והיא השיבה: תן לי יממה להחליט! למחרת היום הם עברו עם עשרת ילדיהם ליישוב ימית. בהמשך עברו ליישוב עצמונה, ושם חיו עד הגירוש. הרב חנניה מחובר לחלוטין עם ה"שיגעון" של ההורים, וכממשיך דרכם הוא מתיישב בלבבות בגרעין התורני ברמת השרון. אבל זה לא מובן מאליו.
לבכות על סבא שנרצח. בסרטו החדש של מורדי קירשנר 'לב שבור, שפה פצועה' הוא מלווה את משפחת ויזנר הנפלאה מהיישוב נצרים בשיח בין־דורי. בנות משפחת ויזנר מתבוננות לאחור על החיים בנצרים, ומניחות לנו לתהות האם הן היו מחוברות לגמרי למהלך שעשו הוריהן. והנה דוגמה. הסבא ויזנר נרצח בבית הכנסת בנצרים על ידי מחבל מתועב. בשיח, הבנות שואלות את אביהן הצדיק שאלה נוקבת: "אבא, למה לא בכית, למה לא הבעת צער כשסבא נרצח בידי בני עוולה? זאת התגובה הכי טבעית. חייבים להיות כל הזמן חזקים?"
אני זוכרת את היום המר הזה שבו נרצח סבא ויזנר. היישוב נצרים היה ביתנו במשך 12 שנה. זכיתי להיות שם רופאת הנשים, ובעלי העביר שיעורי תורה. גרנו בקרוון עם ציוד מינימלי ואחר כך ב"ג'ירפה" ליד החממות. העכברים התחבאו בכל פינה, מבקשים ליטול חלק במצוות יישוב ארץ ישראל. היה חם כל כך עד שהייתי דוחפת את ראשי לתוך המקפיא כדי ליישב את הסערה ההריונית. הילדים רצו ברגליים יחפות על הדיונות, ולא היה גבול לשמחתם. בימי שישי היינו ממתינים ב"מנחת" קרני בשמש הקופחת, ומסביבנו חול וחול. ובהגיע המשאית לנצרים העמסנו ילדים וחבילות לתוך החלל המאובק והקופצני של הרכב המנומר המשוריין שהוביל אותנו למקום מבטחים. כן, מבטחים. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה.
הלידה שגררה היריון. לפני שנתיים, בחודש אב, בשיא של אחד מגלי הקורונה, נדדה שנתי וחזרתי בעיני רוחי לימי גוש קטיף. החולות, החמימות מתחת לרגליים יחפות, תכול השמיים ממעל, העיניים הטובות וגם העצובות, היתושים, החממות, השיירות והפצמ"רים. ואז זה קרה. קוראים לזה השראה. בתוך שעות ספורות הולידה המקלדת עלילה והסיפור החל לקרום עור וגידים. ובתהליך שהוא מהופך לפיזיולוגיה של היריון ולידה, הלידה גררה אחריה את מסע ההיריון של ספר. ולכן אני אסירת תודה לקורונה, שלמרות כל המורכבות שחוללה, היא העניקה לי השראה לכתיבת ספר פרוזה שבו היא שזורה כשחקנית משנה. אספר לכם רק מקצתו, כדי להשאיר אתכם במתח.
לסיפור קראתי 'אבדות בחול'. העלילה כולה מתפרשׂת על פני כעשרה ימים. היא מתרחשת בדרום הארץ, כחמש־עשרה שנה לאחר הגירוש מגוש קטיף, בתקופת הגלים הראשונים של הקורונה. הגיבורה, רלי, שירתה בזמן הגירוש כקצינה פסיכולוגית בצה"ל, ומילאה תפקיד משמעותי בהכנת החיילות מבחינה מנטלית לביצוע הגירוש. בעלה, עוז, הוא איש שקט ויציב. הוא היה קצין בצבא וגם עסק בחקלאות. הם גרים בעוטף עזה, באזור שבו הוקמו מחדש יישובי המגורשים, אך אין להם קשר עימם. הזוג נאלץ לעבור מסע של טיפולי הפריה כדי להשיג היריון, בינתיים ללא הצלחה. בעקבות הקורונה רלי עוברת לעבודה טיפולית כפסיכולוגית במועצה, ומקבלת מטופלים דרך אפליקציית הזום מסלון ביתה. וכך היא מתחילה להכיר את שכניה, רובם יוצאי גוש קטיף. בשלב מסוים בעלה נדבק בקורונה, ולכן היא נאלצת להתרחק מהבית, בתור מטופלת פריון, כדי לא להידבק. לילה אחד, כשעוז לבד בביתם, פורצת בו אש, אך הוא לא מריח את השריפה בגלל הפגיעה בחוש הריח שגרמה לו הקורונה. בדרך נס וברגע האחרון ממש הוא ניצל, אך הבית כולו עולה באש.
עוז עובר לגור במלונית במרכז הארץ עד שיבריא, ורלי מתגוררת בינתיים בדירה בביתו של רופא ביישוב של המגורשים – אדם מבוגר שהיה רופא בגוש קטיף והתאלמן בעקבות הגירוש. כחסרת בית ומנותקת ממשפחה, רלי עוברת מסע תודעתי מפותל ועמוק. הסיפור בעצם משלב תיאור של הציפייה לילד ולהקמת משפחה בצל טיפולי הפריון, ביחד עם תיאור היחסים המיוחדים בין בני הזוג הקרובים נפשית ורחוקים פיזית, ובהצגת התגובות השונות של יוצאי גוש קטיף לגירוש תוך נגיעה בדילמות משפחתיות וערכיות. והעיקר – הוא נגמר בהפי אנד. הצלחתי לעורר את סקרנותכם? יש לכם עוד זמן להמתין. הוצאת ספר היא מסע בפני עצמו.
ה"שלום" מתקדם אחורה. באותם הימים, הנסיעה השבועית לנצרים עלתה מדרגה עם "התקדמות השלום". בתחילה נכנסנו עם שיירת רכבים, בהמשך בליווי צה"לי מלפנים ומאחור, ואחר כך עם שכפ"צים. אט אט נערמו עוד ועוד בריקדות סביב עמדת החיילים בצומת נצרים, והכניסה ליישוב התאפשרה רק בספארי הצבאי. כמה מגוחך וכמה עצוב. אבל כאז גם היום, יש אנשים שעוצמים עיניים מול המציאות הביטחונית.
עורי נעשה חידודין חידודין כששמעתי את דבריו המקוממים של יריב אופנהיימר, שלצערי קיבל במה בפאנל בכנס קטיף. הוא סיפר שאולי חש גם חמלה על המגורשים בשעות הארוכות של הגירוש, אבל הוא הבין אז ומבין עוד יותר היום עד כמה המהלך הזה היה נכון וכמה חיי אדם נחסכו בזכותו. קהל רועם הדף את דבריו עם קריאות על המצב הביטחוני בדרום וההפגזות בשדרות ובעוטף עזה. לא היה לו מענה סביר לדבריהם. והנה הדגמה לטעות הנוראה שבדבריו – מכתב שפורסם בקבוצת ווטסאפ של נשות בני נצרים, על גבול עזה, בערב תשעה באב תשפ"ב:
"שלום לכולם. בימים האחרונים אנו מתמודדים עם מצב ביטחוני מיוחד, שכולל חסימות כבישים. אנו משתדלים להעביר אליכם את ההודעות המגיעות מהמועצה בזמן, וממליצים לפנות למוקד אשכול בכל התלבטות בנוגע לנסיעות ולדרכים. הבוקר השתתפנו במפגש זום שיזמה המועצה עם קצין העורף באוגדה. אין לדעת כמה זמן יימשך המצב הזה והאם פנינו להסלמה. במקרה שיהיה אירוע ביטחוני שנוגע לנו, פנחס יודיע הודעה ראשונית בכריזה ולאחר מכן נפרסם הודעות במקומי (זה אותו פנחס שהיה בצוות צח"י בנצרים, תיבנה ותכונן. ח"ק). שבת שלום, צח"י בני נצרים".