admin
עברו מאז מעל שלושים שנה. היו אלו שעות ערב חרפי במיוחד. הייתי בשלהי ההשכבה של שבעת ילדינו.
הגדול בן תשע. אבחת שיחת טלפון משבשבת באחת את תכניותינו. ומשאירה אותי לבד. האיש לובש בגדי חאקי ויוצא בטרמפים. הוא הוצב רק לפני חודשיים בפיקוד העורף כרב צבאי במילואים. במשך שנים, היו שבועות שלמים בהם נסק להרי הגולן למילואים, כמפקד שריון, ואני – לבד נותרתי עם הגוזלים, מלהטת בין העבודה בבית החולים, תורנויות לילה, והריונות תכופים, לילות לבנים מבית ומחוץ, ילדים קטנים שמתעוררים ורוצים לראות את אבא. ואמנם היתה לנו מטפלת מופלאה שהצילה אותי, ובכל זאת.
העבודה כמתמחה ברפואת נשים כללה שישה ימי עבודה בשבוע ותוספת של שתי משמרות של ערב ולילה ללא שינה למחרת. קרי- לצאת במחשכים, הילדים נמים את שנתם, ואני מביטה בהם בערגה. נוסעת בטרמפים, מגיעה מתנשפת לישיבת הבוקר, ומרותקת לבית חולים עד למחרת בערב. אז אחזור הביתה, חצי שיכורה, לאחר 36 שעות עבודה ועוד שעתיים נסיעות באוטובוסים וטרמפים, כשסביבי בלגן אימים והילדים מחכים לפרק את כל חוויות היום. ואני רק רוצה את המיטה. ערב אחד שחררו אותי מוקדם, וכהגעתי הביתה, פגש אותי בני בן השלוש בדמעות- 'אמא, למה חזרת? זה התור שלי לישון עם אבא….'
אבל במלחמת המפרץ, הייתי לבדי. בעלי היה מגויס שבועות שלמים, אחותי הגיעה אלי עם הריון תאומים, כשתוך כדי אזעקה, התעלפה בידיים שלי. בעלי לא הרשה לי לפתוח את מסכות האב"כ לפני כן.[זוכרים? אלו מסכות ואלו מסכות. ] וכך ,עוד בערב הראשון בו הוא יצא, עם האזעקה הראשונה, הייתי צריכה לגייס יצירתיות כדי לעטות לילדיי הקטנים שבעה מסכות, אחת בצורת מפוח, אחת –עריסה לתינוקת. לולא אברך נחמד שהגיע לעזור לי, אז אבדתי בעניי.
כמובן שהייתי צריכה להמשיך ולעבוד כרגיל, שתי תורנויות בשבוע, כולל שבתות שלמות.. בשבת אחת, לא היתה לי ברירה. הבאתי את הילדים אתי. רופא תל אביבי צדיק העמיס את הילדים עם המסכות על האוטו שלו [טיפסנו על גשר מתחת לכביש 1]. במהלך אחת האזעקות, ירדתי עם הילדים למקלט, וגערו בי קשות על כך. הקש הזה שבר את גב הנאקה.
אבל בעצם לאורך כל ההתמחות, עת יצא בעלי השריונר למילואים, נשארתי לבדי עם הילדים. והיה קשה. לולא העקשנות שלי ועזרתן של אחיותיי ושל ריבון העולמים, לא הייתי צולחת את המסע. היתה שבת בו שובץ בעלי בגולן, ולי שובצה תורנות שבת. היינו אז עם שבעה ילדים. בקשתי מהמג"ד [דבר שלא העזתי לעשות ביום יום] לשחרר את בעלי. במקרה, המג"ד הזה היה גינקולוג בכיר. הוא אמר שהוא לא מרחם עלי ושאף אחד לא הכריח אותי להיות גינקולוגית.[מזל שלא אמר שאף אחד לא הכריח אותי ללדת ילדים]..
מכל הסיבות האלו, התחברתי מאד לכתבה של ח"כ לשעבר, עידית סילמן, בעניין התמיכה הנדרשת במשפחות הרופאים והאחיות. וכך היא כתבה "כשהחליטו לסגור את מערכת החינוך אף אחד לא חשב על זה שגם לאנשי החזית בבתי החולים יש ילדים בבית, הם לא יכולים לקחת יום חופש, להודיע שלא מסתדר להגיע כי אין להם סידור לילדים ולתת למגדל הקלפים ליפול".
כמה היא צודקת. זר לא יבין זאת. החזית של בית החולים הוא כל כך תובעני, שהוא חוסם כל אפשרות לחזית נוספת. כאז בימי מסכות האב"כ, כך היום –ימי מסכות הקורונה. תנו לרופאים לנשום קצת אוויר.