admin
אל תאמינו לתקשורת. רק עיוור יתכחש לכך – ברור לעיני כול כי תולדות שבעים וחמש השנים האחרונות מספרות שישראל היא סיפור הצלחה. 'ישראל סיפור הצלחה' הוא גם שמו של ספר עיון העוסק בהיסטוריה, כלכלה ופוליטיקה של מדינת ישראל, שנכתב לפני שש שנים. המחברים הם מומחים בכלכלה. במהלך שבע שנים הם ערכו מאות פגישות אישיות עם מומחים ישראלים, ומצאו כי ישראל עולה על רוב המדינות המפותחות בכלכלה ובביטחון, בבריאות ובחינוך ובמדע. לדעתם, המצב בישראל טוב בהרבה מכפי שמצטייר באמצעי התקשורת, וביחס למה שקורה במדינות המפותחות.
המיסים בישראל נמוכים מאשר ברוב המדינות המפותחות, מערכת הבריאות מצוינת בכל השוואה בין־לאומית, והכלכלה הישראלית פורחת. המשק הישראלי צומח בשיעורים מרשימים ומוכיח חוסן כלכלי ויציבות. האוכלוסייה בישראל בגידול מתמיד, יתרות מטבע החוץ גבוהות, יחס החוב-תוצר מתכווץ בהתמדה, האבטלה נמוכה, האזרחים מאושרים יותר, תוחלת החיים מהגבוהות בעולם, וחלה עלייה עקבית בתוצאות בחינות הבגרות. לטענתם אפשר לייחס חלק גדול מההצלחה הזאת לאופיו של העם היהודי, כפי שהתבטא גם במדינות הניכר. מסקנתם מתבטאת בשמו של הספר: ישראל היא סיפור הצלחה. הם רק שכחו להכניס למשוואה גם את ריבונו של עולם, שהוא זה שמנהל את סיפור ההצלחה הזה, כמו את כל הסיפור ההיסטורי המדהים של העם היהודי לדורותיו.
לארגן חתונה בשבוע. סוד הצלחתנו הוא המשפחה היהודית. ויש מי שרוצה לשים מקלות בגלגלים של הבית היהודי־ישראלי ולגרום לזילות הנישואין היהודיים. "נישואי יוטה", או "חתונה בזום" זאת חתונה אזרחית באמצעות פגישה חזותית, המאפשרת לזוגות מכל מקום בעולם להתחתן באופן חוקי באדיבות מדינת יוטה שבארצות הברית, בלי לקיים טקס חתונה פיזי. איזה יופי, זה חוסך אולם, צלם, תזמורת, תאורה, עיצוב חופה וכיסא כלה, זר לכלה, פרחים, חמש מאות מנות, מפיות. הטקס כאילו מתקיים במדינת יוטה ועל פי חוקיה, ובני הזוג תורמים בטובם רק את נוכחותם הווירטואלית באמצעות מצלמה ומיקרופון. המחמירים יכולים לצרף קישור לטקס הנישואין ולהפיץ אותו בין בני המשפחה והחברים. מיד לאחר הטקס מתקבלת תעודת נישואין דיגיטלית, וממנה הדרך קצרה להוציא אישור נישואין גם בארץ. הזמן הממוצע שלוקח לארגן טקס נישואין ביוטה מרגע הפנייה הראשונית של הזוג הוא כשבוע בלבד! לפני כחצי שנה החליטה רשות האוכלוסין וההגירה להתחיל ברישום חוקי לכל הזוגות שהתחתנו במדינת יוטה בדרך של היוועדות חזותית.
ההתנגדות לתופעה מגיעה מכיוון לא צפוי. ארגון 'משפחה חדשה' טוען שבני זוג שמתחתנים בחו"ל פוגעים במאבק להסדרת נישואין אזרחיים בישראל. במקום זה הם מציעים תעודת זוגיות שלהם, שמייתרת ביקור במשרד הפנים או ברבנות. הילדים נרשמים בספח תעודת הזוגיות. והכי חשוב הוא שבמקרה של פרידה או גירושין לא מתגרשים ברבנות, שזה הרי דגל אדום לחלק גדול מהאזרחים בארץ. סגנון הטקס לא משנה – אפשר שאישה תערוך את הטקס, אפשר שהחתן והכלה "יקדשו" זו את זה וזה את זו, אפשר לחבר איזה טקסט שרוצים ולנגן את המנגינה שבה חפצים. העיקר שיש בסוף ביד תעודת זוגיות, שאולי גם היא תוכר בשלב מסוים על ידי מדינת ישראל הליברלית שלנו.
אתגר הילד הרביעי. ועם כל זה, המשפחה היהודית והדמוגרפיה מנצחות ובגדול, ויש דברים שיכולים להקל על הצמיחה הזאת. עוד בשנת תשס"ה התקיימה ישיבה של צוות ההיגוי של הוועדה הציבורית לדמוגרפיה של הממשלה דאז, שנמניתי בין חבריה. זה היה המשך פעילותו של בן גוריון, שכידוע עודד מאוד משפחות ברוכות ילדים. בישיבה הועלו נושאים הקשורים לחיזוק המשפחה, וביניהם הושם דגש על סיוע חינוכי וכלכלי לעידוד הולדת הילד הרביעי במשפחה. דווקא הסעיף הזה רלוונטי וישים יותר מתמיד. ולמה דווקא מדגישים את הילד הרביעי? כי חלק ניכר מהמשפחות בארץ מגדלות שלושה ילדים, הרבה יותר מכל מדינה מערבית מפותחת, אבל מהססות לגבי הילד הרביעי, ולו רק בגלל ההוצאה הכספית הכרוכה ברכישת רכב עם שבעה מקומות. מה הקשר? פשוט מאוד: ברכב רגיל, זה שנקרא משום מה "משפחתי", יש חמישה מקומות תקניים בלבד, והביטוח אינו מתיר שום חריגה. ילד נוסף משבש כל נסיעה משפחתית, ולכן לקראת הילד הרביעי צריך לקנות רכב גדול. הטיפול בכך הוא לכאורה אינטרס לאומי, ולמרות שהנושא כבר מעלה אבק – אף גורם לא נרתם לעניין.
כשהיינו צעירים היינו נוסעים עם אוטו מלא ילדים לא חגורים, בוודאי מעל לתקן, ולא הרגשנו שיש פה בעיה. גם המשטרה לא התערבה וחוקי תנועה בנושא טרם חוקקו, ולקח זמן עד שנאכפו. אני זוכרת שהיינו פעם יותר מעשרה ילדים בטנדר של גיסי, וכשהוא נשאל על ידי שוטר למה לא השאיר חצי מהילדים בבית, הוא השיב ברצינות שזה בדיוק מה שהוא עשה… אבל המדינה שלנו הופכת להיות יותר ויותר מתוקנת, והיום אף הורה אחראי לא יעלה על הדעת להסיע ילד שאיננו חגור, בלי קשר לאימת השוטר.
הפרות הקדושות של מערכת החינוך. לגדל משפחה זו מסירות נפש, ובטח בחופש הגדול. אנו נמצאים בסוף אוגוסט, ויש לא מעט הורים שנושמים לרווחה כאשר ספירת הגומר מגיעה אל סיומה. בצעירותי הילדים שיחקו המון בחוץ בימי הקיץ, וכשהייתי חוזרת מהעבודה הייתי אורזת אותם עם סנדוויצ'ים שהכנתי ופיג'מות וציוד למקלחת, יורדת לבריכה בקיבוץ שעלבים, נכנסת איתם למים הצוננים, ואז יוצאים לאכול על הדשא, מתקלחים והופ – לאוטו וישר למיטה. אבל היום הילדים מצפים לריגושים. לדעתי הגיע הזמן לעשות חשיבה מחודשת בנושא החופש הגדול. פעם הייתה לכך הצדקה – לא היו מזגנים, והיה כמעט בלתי אנושי ללמוד וללמד בכיתות דחוסות ורותחות. אבל היום הכיתות ממוזגות, ודווקא בחוץ ארבעים מעלות. את ימי החופש אפשר לפזר באופן הגיוני יותר במהלך השנה.
יש עוד כמה פרות קדושות במערכת החינוך, כמו למשל הקיבעון שחייבים ללמוד 12 שנים – כאשר אפשר לייעל את התהליך ולסיים בשנתיים פחות, ללמוד כישורי חיים ולשלב לימוד חווייתי והתנדבות ולצפות לתוצר משובח יותר. הנה, שר האוצר היקר והמוכשר והחרוץ והמחונן שלנו לימד אותנו שאפשר לסיים בהצלחה בגרות של חמש יחידות באנגלית, ובכל זאת לספר לכל העולם שיש לך "גרנדמייזר" (וזה ממש לא אסון בעיניי, כדוברת אנגלית מלידה).