admin
חומוס של רחמו וריח דגים. כשהייתי אברכית צעירה בישיבת שעלבים היציאה לעיר הגדולה הייתה לרמלה. כמה אוטובוסים בודדים ביום היו משייטים בינות לשרשרת המושבים שבין משמר איילון לרמלה – קיבוץ גזר, בית חשמונאי ויד רמב"ם. רמלה שלי הייתה השוק בימי רביעי, שבו נשמעים קולות רועמים במרוקאית או בטוניסאית, בפרסית או בעברית – "קילו עגבניות בשקל. רק היום!", ופירות עסיסיים אדמדמים מחייכים אליי מכל פינה, וחומוס של רחמו וריח דגים. בדים פרושים כנוצות טווס על בסטות מאירות עיניים בצבעים ססגוניים וטקסטורות מגוונות, והכול נמכר במחיר שווה לכל נפש.
רמלה שלי הייתה משרד הפנים, מבנה קטן וצפוף שבו יושבים אזרחים חסרי סבלנות מול פקידים חתומי פנים ולב בני עדות שונות. היא אישה בריאת בשר עם גלבייה רחבה והוא אדם צנום וחיוור עם חליפה, לבנים ושחורים, גבוהים ונמוכי קומה, דוברי עברית ודוברי אמהרית, דוברי ערבית ודוברי רוסית. שם המתנתי שעות ארוכות כדי לרשום את התינוק הרך התורן בתעודת הזהות שלי, ולפעמים חזרתי הביתה טרם הושלמה המשימה כי שעת ההנקה הגיעה לפני שהגיע התור לפקידה.
רמלה שלי הייתה תחנה מרכזית זנוחה וחשוכה עם טיפוסים מפוקפקים שיושבים על הברזלים, עיניים יוקדות ורעד בלב, וטלפון ציבורי בודד ניצב בפינה אפלה.
תסכול נשפך מהסדקים. ברמלה שלי כבת שירות לאומי הייתי עולה שלוש קומות בבניין שכוח אל שקירותיו מתקלפים ופניו עצובות. אמא עם עיניים כבויות ואדישות הייתה יושבת על הרצפה ובוהה בטלוויזיה, אין שולחן אבל טלוויזיה יש! פרוסות לחם מושלכות בפינות החדר. בכריעה על הרצפה אני מדובבת ילד אדיש ומנסה לשכנע אותו להכין שיעורי בית.
רמלה שלי הייתה המשרד העמוס לעייפה של הביטוח הלאומי. מדי פעם נשמעות זעקות שבר ואפילו מקרי אלימות ראיתי. תסכול שנשפך מבין הסדקים שבקירות, וגם פה – שעות המתנה לא חומלות.
רמלה שלי הייתה גם עיירה קטנה, ביתית ושקטה עם מזרקות וקצב משלה. רמלה שלי הייתה סניף הדואר הקטן, והמתפרה, וחנות טמבור, והבנק, והפנצ'ר-מאכער, והשען, והסנדלר, וחנות הנעליים וחוטי התפירה והכפתורים. רמלה שלי הייתה מסילת רכבת. רכבת שנוסעת לירושלים, לאיטה, כראוי למי שעולה לעיר הקודש.
והנה, כבר כמה שנים רמלה שלי כוללת משפחות צעירות ותורניות שהצטרפו לעיר, ישיבה שפתחה את שעריה ומשמיעה את קול התורה ושיכונים רבים שנבנים בפרבריה.
איך הפכה רמלה שלי לחלון ראווה מנופץ ופרעות ועצורים בחוצות וידיים קפוצות והמון שוטרים מסתובבים עתה ברחובות? הייתי בה פעם בבוקר של אש וזעקה ומאז לא חזרתי. פשוט לא יכולה.
עם אחד? לעולם לא. והאמת שהיו דברים מעולם. לפני שנה נרצח אזרח אפרו־אמריקני עצור על ידי נעיצת ברך בגרונו במשך דקות ארוכות. איתרע מזלו של אותו שוטר ואזרחים צילמו את האירוע. הדבר גרם להפגנות ענק של שחורים בכל רחבי ארצות הברית שכללו אלימות, הרס מבנים, שוד של חנויות ומשרדים ואף הטלת מצור על מבנים ושכונות. המשטרה ניסתה להתערב אך הצליחה רק באופן חלקי, ואחרי שבועות רבים של התפרעויות ואלימות נרגעה הארץ פחות או יותר. אנשים בארצות הברית שאלו זה את זה מה קרה כאן, איך ייתכן שבמדינה הכי דמוקרטית בעולם מגיעים למצב כזה, והתשובה הייתה שרוב השחורים בארצות הברית לא התערו כלל באתוס האמריקני. הם עדיין מרגישים מושפלים ומנוצלים, ויעברו עוד שנים רבות עד שכל אזרחי ארצות הברית ייהפכו לעם אחד של ממש.
בחודש האחרון, כשהחלו התפרעויות של ערבים בירושלים, בלוד, ברמלה ובעכו, רבים שאלו את עצמם בדיוק את אותה שאלה שנשאלה אז: איך הגענו לכך במדינה הכי דמוקרטית במזרח התיכון? מה ההבדל בין התמונה הזאת לתמונה הקודמת? התשובה היא שלנו אין שום רצון להיות עם אחד עם ערביי הארץ. אנו מעוניינים בכך שמי שרוצה לגור במדינת היהודים יחיה בשלום ובשלווה ובביטחון, אבל עם אחד – לעולם לא.
והשאלה היא אם אכן יש לזה סיכוי. הרי פעם היינו קונים בשוק של חברון, וגיסתי למדה נהיגה אצל מורה ערבי בחאן יונס. הייתי עוברת דרך בית לחם בואכה הדסה עין כרם ומתפללת בקבר רחל, על אם הדרך. לקדומים הגענו דרך שכם, ולבית אל דרך רמאללה. אבל ההתפרעויות האחרונות בשייח' ג'ראח החזירו אותי שנים רבות אחורה, לספקנות אם נוכל לחיות זה עם זה בשלווה.
"יש מלחמה? אנחנו נלד!". הייתה זו התקופה שלפני מלחמת המפרץ. כמתמחה במחלקת נשים נשלחתי פעמיים בשבוע לשייח' ג'ראח כדי לקבל נשים במרפאה של קופת חולים כללית. המחשבה הייתה שהנשים הללו זקוקות במיוחד לרופאה ממין נקבה, מצרך שהיה נדיר בזמנו.
כבר ביומי הראשון שם אמרה לי האחות הוותיקה, מרים שמה, שכדאי שאתרגל לעמוד תמיד עם הגב לקיר. "אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה", אמרה. הייתה שם מתורגמנית על חשבון קופת החולים שתרגמה בשביל הנשים את שאלותיי לאנגלית. אבל זה היה מיותר לגמרי. כרופאה שעובדת זמן מה עם פציינטיות, יכולתי מיד לקלוט במבט העיניים של המטופלת את אשר הבינה מדבריי. היו אלו נשים ערביות מודרניות, לא שומרות מסורת. הן הלכו בלבוש מודרני, והן בוודאי ידעו את השפה העברית. בסך הכול נדמה לי שהיה להן מאוד נעים איתי, וגם הן התנהגו בסך הכול בנעימות.
הגיעה מלחמת המפרץ. בעלי גויס לפיקוד העורף כבר בדקה הראשונה ונשארתי לבדי להלביש שבעה ילדים במסכות אב"כ. אחד הילדים זכה למסכת מפוח ולתינוקת הרכבתי עריסה מיוחדת. למרות שהייתי לבד המשכתי לנסוע למרפאת שייח' ג'ראח עם הרבה דאגה בלב לילדים שנשארו לבדם בבית. באחד הימים המתינו לי כעשר נשים בחדר ההמתנה. חלקן ביקשו להוציא את ההתקן התוך־רחמי והוסיפו: "יש אינתיפאדה, דוקטור. ולכן אנחנו נלד עוד ילדים!". הייתי המומה ותהיתי בליבי אם כוחה של השנאה אינו חזק מכוחה של האהבה.
השבוע העברתי שיחה לנשות הגרעין התורני ברמלה. התבוננתי סביב. האם זאת רמלה שלי? ורחב לבבי. ראיתי שם נשים מלאות באהבה לעם ישראל ולתורת ישראל, והרגשתי איך מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך.