מקטעים זעירים

הבד שהפך לזהב. יהודה אריה ליב שטראוס נולד לפני כ־200 שנה למשפחה יהודית ברוכת ילדים וענייה בעיירה בגרמניה. אביו נפטר כשהיה נער, וכמה מאחיו הגדולים שכבר היגרו לארצות הברית הזמינו את האם להצטרף אליהם עם כל ילדיה. והם אכן הגיעו לארצות הברית, ושם הצטרף ליב, שנקרא בארצות הברית לוי, לעסקים של אחיו הגדולים בניו יורק. הם הסתדרו לא רע אבל לא התעשרו.

שנה אחרי שלוי הגיע לארצות הברית החלה הבהלה לזהב. התחילו להגיע שמועות, שבחלקן היו נכונות, שבנחלים ובהרים בקליפורניה שבמערב ארצות הברית התגלו מרבצים של זהב, ושאין אלא לבוא לשטח ולחפור קצת ולסנן את האדמה והזהב בידיך. שמועות אלו גרמו לכ־300 אלף בני אדם לנהור לשם, וכך התחיל האזור להתפתח באופן ניכר, והוקמו בו עיירות שלמות של כורים ומחפשי זהב.

העניין בזהב הלך וגבר, וגם לוי החליט לעבור לקליפורניה ולמצוא בה את מזלו. הוא עבר לסן פרנסיסקו, שמעיירה קטנה הפכה פתאום לעיר עם עשרות אלפי תושבים. בשנים הראשונות מחפשי הזהב פשוט סיננו את העפר שלקחו מהגבעות והנחלים בעזרת כלים פשוטים, ואכן לעיתים מצאו בו חתיכות קטנות של זהב, ובודדים אף מצאו מטיל זהב שלם והתעשרו ממנו. במשך הזמן נכנסו לעניין חברות גדולות ועבדו בשיטות תעשייתיות. מצד אחד המחפשים פיתחו את האזור, ומצד שני הטבעיות של השנים הראשונות חלפה.

לוי הגיע לאזור מניו יורק עם סחורה רבה, וגם חבילה גדולה של בד מפרשים לסירות ואוניות. הוא מכר את הסחורה שהביא והרוויח יפה, אבל לא היה דורש לבד המפרשים שלו. ואז זה קרה. במהלך שהותו שם הוא הבחין שמכנסיהם של מחפשי הזהב התבלו ונקרעו כעבור זמן קצר בעקבות העבודה הפיזית והצורך לעמוד במים שעות רבות ולהישען על הברכיים. בהברקה של רגע החליט לוי שיש לו פתרון לכך, פתרון שיעזור לו גם במכירת כמות בד המפרשים הענקית שהביא עמו. הרעיון היה לייצר מכנסיים עמידים שעשויים מהאריג הגס והקשיח שהיה ברשותו, מכנסי־כורים שיחזיקו מעמד גם בעבודה הפיזית בחפירות ובתוך המים. לשמחתו היה לרעיון שלו הצלחה מסחררת. בד המפרשים שהיה לו אזל במהירות, והוא הזמין כמות גדולה נוספת וגם אסף צוות שלם של עובדים וחייטים כדי לעמוד בביקוש.

בעקבות הצלחתו הגדולה פתח שטראוס מפעלים רבים שייצרו ושיווקו את הפטנט שלו, תחת המותגים 'לוי'ס', 'לוי שטראוס', 'ג'ינס' ועוד. לוי, שהמשיך להתגורר בסן פרנסיסקו, לא הקים משפחה, והוא הוריש את כל הונו לאחייניו, שהמשיכו את מפעלו, אשר קיים למעשה עד היום. למעשה לוי שטראוס הוא מין סינדרלה כזאת, שהתחיל מנקודת פתיחה נמוכה ובעקבות צירוף מקרים, יצירתיות ורעיון מבריק הצליח ועשה לו שם עולם.

איך תעוף הציפור. רבים מבני הנוער חווים דחייה וחוסר הצלחה בתחומי חיים שונים, בין אם זה בלימודים, בין אם זה בחברה ובין אם זה בקבלה לישיבה או לאולפנה או למקום שהם בחרו לשרת בו בשירות לאומי, והם גדלים עם תחושה של חוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך. האם זה קשור למציאות החיים שלהם, או שהם יכולים לצאת ממעגל הקסמים השלילי הזה? בוודאי שכן. יתר על כן, הרב יהושע שפירא אומר תדיר על חינוך של הנוער: "אם לא יזיק, לא יועיל".

תנאי הכרחי לגדילה של האדם הוא לנער קצת את המוסכמות – נער מלשון להתנער – ולעוף. לרוב דווקא הילדים הכי מופרעים בגיל ההתבגרות צומחים להיות מנהיגים מוצלחים. בספר 'אם נתעלם מהפיל' שואל המספר איך תעוף הציפור אם שטח הפנים שלה קטן כל כך יחסית למשקל גופה. הרי על פי הנוסחאות היבשות היא בוודאי לא תצליח להתנתק מהקרקע. אבל המזל הוא שהציפור לא חשבה על כל זה, ולכן היא עפה.

החשש מסירוב ודחייה. כאמור, אחת הדוגמאות לחוויה של אי־קבלה נמצאת במערכת השירות הלאומי. בנות רבות לא מתקבלות לתפקידים נכספים שהן חושקות בהם, והן נשארות עם שריטה שמקבעת את המשך התפתחותן. כל זה היה נכון עד לאחרונה, כאשר יצאה לדרך הרפורמה בשירות הלאומי, שאותה מובילה חברת הכנסת והשרה אורית סטרוק. כל המערכת השתכללה והתוכנית מכילה שינויים רבים. ראשית, מתוכננות שיחות הכנה לשירות הלאומי החל מאמצע כיתה י"א ולאורך כיתה י"ב. כמו כן יפורסמו באתר מרכזי אחד כל התפקידים, ויבוצעו מיונים והכוונה באמצעות חברת מיונים מקצועית. בנוסף לכך יורחבו הכשרות טרום השירות וכן הכשרות בזמן השירות, ויינתן דגש על הגברת הליווי החינוכי, הרוחני והרגשי במקומות השירות לפי מידת העצימות הרגשית של התפקיד. במקביל יורחבו התקנים לעובדות סוציאליות, תינתן מעטפת רוחנית רחבה יותר של מדרשות שילוב, ויתקיימו לימודי העשרה שבועיים בנושאי יהדות, ציונות וערכים. יושם דגש על חיזוק הביטחון האישי, תהיינה הכשרות למוגנות, ויוקם מרכז מניעה וטיפול בנושא של פגיעות. בשורה של ממש.

המסע שלהם. אבל האמת היא שבמקביל לחשש מסירוב ודחייה קיימת עוד בעיה: בנושאים רבים יש לנו יותר מדי בחירה. ריבוי האופציות מבלבל אותנו. במחקר שבו העמידו את הנבדקים מול 30 סוגי ריבה, הם קנו פחות ריבה מאשר כאשר העמידו לפניהם שלושה סוגים בלבד. צמצום מבחר האפשרויות לפני ההחלטות מונע בזבוז של אנרגיה מוחית ורגשית בהחלטות קטנות כגדולות, בין אם המדובר בקניית רכב או באיזה קפה לשתות. צמצום אפשרויות הבחירה מונע גם עייפות מקבלת החלטות. תחשבו למשל על עשרות או מאות סוגי הרכב הפרטי־משפחתי שנוסעים בכבישי הארץ. לדעתי, היה אפשר להסתפק בשניים או שלושה כלי רכב באותה קטגוריה. אבל הביקוש וההיצע כנראה חזקים יותר, וכך מדי שבוע אנו מתבשרים על רכב חדש שיורד לכביש, כאילו רק לו חיכו כל הנהגים.

כשהיינו הורים צעירים היה נדמה לנו שיש לנו שליטה על עתידו של הילד, וחשבנו שאם נבחר לו מסלול של אולפנה או ישיבה דרכו סלולה בדיוק כפי שנרצה שתהיה. זקנו וסבנו והבנו שהמסע שלו הוא שלו ואין לנו כמעט שום השפעה עליו, אז כדאי שנרפה ולא ניקח את עצמנו ואת החלטותינו החינוכיות כל כך ברצינות. מצאתי שיר מקסים ושמו "מקטעים זעירים", שכתבה מיטל חוטורוקובסקי: "לא, אל תביטי רחוק. שאי עיניים אל שתי הרגליים. מתחת מרצפות בצבע מים. עכשיו צעד ועוד שניים. בחוץ שמיים. פסיעות רכות, ואגודל, אין צורך ביותר. החיים כעת: מקטעים זעירים, די והותר".