להיות סוליסטית. יש דברים שמודים עליהם רק בפרספקטיבה של זמן. אני סוליסטית והתכונה הזאת נולדה ממציאות שבה תמיד הייתי צריכה לברר את מקומי בתוך חברה ששונה ממני מאוד. בילדותי גרנו בשכונה עם מעט יהודים והרבה גויים. בית הספר היה בית ספר של יהודים חצי מתבוללים. כשעלינו ארצה גרנו ברמת אביב. למדתי רפואה באוניברסיטת תל אביב ובהמשך באוניברסיטה העברית, אז היו מעט מאוד דתיים ובוודאי פחות דתיות. פעמים רבות בחיי הבעתי דעות לא מקובלות, אבל זה קשוח. ולא כולם מחזיקים מעמד ושומרים על דעות עצמאיות.
מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מראים שהאדם כיצור חברתי חושש מבדידות רעיונית, שואף להיות חלק מהרוב ולקבל חיזוק לדעותיו, וכך יימנע מהבעת דעתו בסביבה עוינת מבחינה רעיונית. זוהי תיאוריית "ספירלת השתיקה", אשר טוענת שהאדם מפעיל מעין חוש סטטיסטי – הוא סוקר באופן לא מודע את דעת הקהל והלך הרוח בחברה שבה הוא נמצא, ובוחר להביע את דעתו בהתאם.
בשלב השני בתהליך הזה נכנסת השפעת התקשורת, שיוצרת אקלים תודעתי. התקשורת בוחרת אילו דעות להציג כקונצנזוס ולהבליט את נוכחותן, ואילו קולות להשתיק או להציג כדעות מחוץ לקונצנזוס. וכך, כשדעה מסוימת מוכחדת מהשיח הציבורי, או ממודרת כקיצונית, נוצר האפקט הספירלי של מעגלים של שתיקה: הציבור אינו מעוניין להימנות עם הקומץ שמביע דעה לא מקובלת, וכך בעלי דעה זו ממעטים להביע את דעתם עד שנוצר רוב דומם שאיננו פועל למימוש עמדותיו.
השלב הבא הוא אפקט העגלה המנצחת – האדם משנה את דעתו בהתאם לעמדת הרוב כדי לעלות לעגלה המנצחת. כוחה של התקשורת על פי תאוריית ספירלת השתיקה נובע מיכולתה לעצב אווירה שגורמת לשינוי תודעתי.
אומנם תמיד יהיו מתוך בעלי הדעה המושתקת אנשים עזי רוח שיעמדו על דעתם וידגישו את העיוות הקיים בהצגת התמונה בידי התקשורת. אברהם העברי היה כזה, ואכן הוא הצליח במסע ארוך של דורות להכניס את המונותאיזם כדבר מובן מאליו בעולם התרבותי. לעמוד מול כל העולם זהו עניין קשה ולעיתים מסוכן, ולא תמיד הסיפור נגמר בהפי אנד. אבל להשתדל צריך, אין שום סיבה להסתחרר בספירלה הזאת, וה' יעזור להולכים בתמים.
סוף העולם עוד לא כאן. היו בעבר תקופות שבהן הפחידו אותנו שסוף העולם מגיע. כך כתב השבוע הרב לונדין, (שבעיניי הוא הרב יונתן זקס הארץ־ישראלי: מ'באג 2000' למגפת הסארס, משם למשבר הכלכלי העולמי, ואז הגיעה הקורונה, החשש הישן מההתחממות הגלובלית, אימת הבינה המלאכותית והאיום הידוע על האסון העולמי הצפוי מהנשק הגרעיני. בארץ כבר היו משברים חברתיים משמעותיים, מסיפור אלטלנה, פרעות ואדי סאליב, תקופת רצח רבין, משבר הגירוש מגוש קטיף ועד הפגנות הענק שגרמו להוצאת צה"ל מלבנון, ואולי גם כעת יש משבר שיהפוך למשמעותי. אני לא בטוחה בכך. אני חושבת שיש פה ספירלת חרדה – יצירת אווירת אימה לא מוצדקת, כאשר מדובר בקצה קיצוני של האוכלוסייה שמוכן "לשרוף את המדינה", וחלק ניכר מהעם לא מבין מה רוצים ממנו ופשוט נגרר אחרי המבוהלים והמבהילים. התפקיד שלנו הוא לא להיבהל. בסביבה היסטרית צריך פשוט לא להיכנס להיסטריה, להתנהג בחוכמה ולתת לשטח להירגע.
מסיבת הסיום החסרה. ויש אפשרות ליצור ספירלות של שמחה ואופטימיות. במסיבות סוף שנת הלימודים שהתקיימו לאחרונה במעונות, בגנים, בבתי הספר, בתלמודי תורה, באולפנות, בישיבות התיכוניות ובישיבות הקטנות, במכללות, במדרשות ואפילו באוניברסיטאות – חסרה לי מסיבה מסוג אחר. אני מחפשת מסיבות של ציון דרך לבחורי הישיבה שלא למדו בשביל תואר ולא בשביל תעודה – פשוט למדו תורה יום אחר יום, שעה אחר שעה, וממשיכים בכך, ובונים את התשתית הרוחנית של האומה, עם המון התמדה וענווה. הם אולי לא זקוקים לכך, אבל אנחנו מחויבים להדגיש שההוקרה שלנו כלפיהם אינה פחותה מהמסיימים מכל הסוגים, על כך שהם ממשיכים בלימוד התורה במסירות יום ולילה. תודה לכם, בחורים!
ומתברר שיש אנשים שמסכימים איתי בזה. הנה מכתב שקיבלתי מפורום 'תורתם אומנותן', שנכתב על ידי אברכית ותיקה בדיוק בעניין הזה: "בכל שנה בסוף זמן קיץ, אנחנו מודים לה' על שזכינו עוד שנה להיות מיושבי בית המדרש, שמחים על הזכות וגם גאים בעצמנו על המסירות והמאמץ. לכן בכל שנה אנחנו מארגנים בבית מסיבת סיום של שנת הלימודים, מכינים שלטים ובלונים, עוגה ופינוקים – ומתרגשים יחד מעוד שנה שאבא שלנו לומד תורה… אני מרגישה שהמסיבה הזאת משמעותית מאוד לחיבור של הילדים שלנו לחיי התורה שבחרנו בהם. החגיגה והשמחה מעוד שנת לימוד תורה משאירות אצלם רושם רב, ויוצרות שמחה וגאווה בשליחות המיוחדת שלנו". אכן, רעיון מצוין שאפשר לחקות.
נפש יהודי הומייה. בניגוד לילדי האברך הנזכר, יש כנראה ילדים שנולדים עם נפש שאינה מתאימה לדרך גידולם וחינוכם. ב'מגזין 14' הובא מאמר גאוני של גלי בן חורין, פרודיה על סוגיית ההתאמה המגדרית. היא מציגה מחקרים חדשים שמהם עולה שלעיתים הזהות היהודית שבנפשו של אדם שונה מזו שנקבעה מלידה על פי זהות אמו האתאיסטית או הגויה. מסקנת החוקרים היא כי במקרה שבו נולד אדם בגוף חילוני עם נפש שאינה מתאימה לגופו, יש לעודד אותו לעבור לחיות כבן הקבוצה הדתית התואמת את זהותו תוך תהליך התאמה. ילדים אלו סובלים סבל כפול ומכופל – לא זו בלבד שהם נולדו למשפחות לא דתיות או לא יהודיות שאינן יכולות לספק את צורכיהם היהודיים הבסיסיים, אלא שהם נרדפים גם בשל השנאה הרווחת כלפי היהדות.
החוקרים מצביעים על כך שבניסוי של אלפי שנים שנערך בקהילות היהודיות נמצא שרוב מובהק מכלל הילדים המזוהים כיהודים הצליחו לגבש זהות יהודית מלאה כבר בתקופת הילדות, וזכו בבגרותם להקים משפחות יהודיות ולחיות את חייהם באושר. לעומת זאת כמעט לא נמצאו ילדים שמוכנים להזדהות כבעלי זהות יהודית אם נולדו בגוף חילוני. ככל הנראה הסיבה לכך היא שילדים אלו עוברים דיכוי והמרה בכפייה, ולעיתים אף מסולקים מביתם כשמתגלה סודם, בשל בורות, פחדים לא רציונליים, נטייה מופרזת של ההורים לקוות שילדיהם יהיו דומים להם, תפיסות קלוקלות של עליונות תרבותית, ומעל כל זאת אנטישמיות ואוטו־אנטישמיות. ילדים אלו סובלים מניכור של המשפחה החילונית, שמסרבת להכיר בצורכי הילד ואינה מכירה בעצם זהותו. מזכיר לכם משהו?