דור שביעי לחתולים. כמה אני מקנאה בהן – במשפחות שזכו לגור בביתן ובדירתן שנים רבות, לעיתים במשך כל חייהן, ולפעמים אפילו עם אותם רהיטים ואותם שכנים ואותם הרגלים ישנים. יש לי מחותנים וחברים כאלה. הם קוראים לנו "גיבורים" שעשינו את הצעד של מעבר הדירה בגילנו. אבל אני מקנאה ביציבות שלהם, תמידים כסדרם. רק שזה לא מתאים לאופי התזזיתי שלי, אני תמיד בתנועה. מול עיניי עומד הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שכבעל צעיר עבר מבית הוריו בשכונת שערי חסד לחדר בבית חותנו במרחק כמה רחובות, ובשכונה זו ובדירה זו ובחדר זה המשיך להתגורר כל ימי חייו, ממש עד יומו האחרון. כאשר היו מזכירים בפניו את חצרו, ומתכוונים לבניו ותלמידיו ומקורביו שסבבו אותו תמיד, הוא היה משיב שבחצר שלו אין מקורבים, יש רק חתולים. הוא לא הזכיר שהחתולים בחצר שלו בשערי חסד הם כבר דור חמישי או שישי או שביעי לחתולים שפגש כאשר הגיע לבית ההוא לראשונה.
הסבתא של השכונה. אני יושבת עכשיו בסלון החדש בדירה הקטנטנה שלנו בקריית חינוך שעלבים עם כוס קפה ביד, מול גבעת בית שאנה הירוקה מאופק לאופק, שהפרות של קיבוץ שעלבים רועות בה בשלווה, ונזכרת. בשבילים האלה טיילתי עם התינוקות שלנו, בגנים האלה הם שיחקו ובילו את השעות היפות ביותר של ילדותם. העצים בקריית החינוך צמחו וגבהו עם השנים, הבתים והשבילים קצת הזדקנו. העליות נראות פתאום תלולות יותר, והחברות מאז, אלו שעדיין גרות בקריה, גם הן כבר אינן בנות עשרים. אבל במקביל קיימת תנופת התפתחות עצומה בקריית החינוך עצמה, וזה מרגש.
השכנים שלנו מצד אחד הם התלמידים האמריקנים, שבאו מרחוק לשנת לימוד בישיבה בישראל, וזה סיפור הצלחה חינוכי ותורני. הם נוטים לדבר בקולי קולות וצוחקים הרבה, ונחמד לראות אותם מסתובבים בשעות הלילה בחצר הרחבה הסמוכה לביתנו, משוחחים לאורך השבילים עם הבית שנמצא מעבר לים. לנגד עינינו הם הופכים מנערים לגברים צעירים, תלמידי ישיבה שחיים את ההוויה הישראלית התורנית־לאומית באופן הייחודי להם. חלק מהם מחליטים להישאר עוד שנה ועוד שנתיים והופכים לישראלים ובני תורה גמורים, וחלקם הגדול מסיימים את לימודיהם בארצות הברית ומקימים בית ועולים ארצה. זהו רווח נקי לעם ולמדינה ולתורה, כאשר הקשר שלהם לישיבה נשאר לכל החיים.
מול ביתנו נמצאת הפנימייה של הישיבה התיכונית, שם גרים תלמידים שלומדים תורה, והם גם מלאי אנרגיה ושמחה, עם חיים חברתיים תוססים, לפעמים עד שעות מאוחרות. יש מנגלים וריח של שריפה, ועוד תעלולים – אין מה לומר, זה משאיר אותי צעירה. בהמשך השביל נמצאות דירות שמשמשות את תלמידי הישיבה הקטנה הלאומית 'דרך חיים' המכונה ישיבת גמזו. הם רצים תמיד בין בית המדרש שלהם לפנימייה וחיוך תמידי נסוך על פניהם. מימיני ומשמאלי צחוקם של ילדים, וזה מחזיר אותי שלושים שנה אחורה, לשנים שבהן גידלתי את ילדיי והם השתובבו ברחובות השכונה. גונב לאוזניי שיש קבוצת ווטסאפ סגורה לבוגרי קריית חינוך שעלבים שנקראת "שעלבוקים", והיא פעילה מאוד כי החברים בה גדלו על ערש מתוק במיוחד. אני בעצם הסבתא של השכונה, כאשר השכנים שלנו הם זוגות צעירים מאברכי הישיבה בגילם של הדור הצעיר של ילדינו. נראה לי שהם מקבלים בהבנה את העלייה הדרמטית בממוצע הגיל בשכונה.
פירמידה משפחתית הפוכה. מעבר דירה בגיל המעבר הוא חוויה ייחודית. חזרנו לנקודת המוצא שאליה הגענו כזוג צעיר לפני כארבעים שנה, ואנחנו מרגישים כמו חתן וכלה. אנחנו בונים את הקן שכבה על גבי שכבה, כמו יריעות המשכן שנבנו יריעה על גבי יריעה. תולים תמונות, תוקעים מסמרים, ויש תחושה של התרעננות והתחדשות. ובכל זאת, בגיל המעבר המעבר מורכב הרבה יותר. השנים עושות את שלהן. הן מביאות איתן משקל מסוים, יש בלאי, החדש אינו לגמרי חדש. יש שבט שלם שבשבילו זה הבית של סבא וסבתא. כן, עברנו כבר משהו בחיים.
יש אנשים שפשוט זוכים לדחות מעברים, בעיקר מהעולם הזה למשכן הקבע בעולם הבא. האיש המבוגר בעולם חי בברזיל וחוגג יום הולדת 123. לפניו אחזה בשיא הנזירה הצרפתייה אנדרה, שנפטרה בגיל 118. חברנו מברזיל זכה להיקרא "הסיוט של רשויות המס", כי הוא מעמיס כלכלית על רשויות המס בברזיל מדי שנה. חייו הארוכים זיכו אותו לחיות בצל אירועים ששינו את העולם – שתי מלחמות עולם, עליית הקומוניזם, השואה, הקמת מדינת ישראל, רצח נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי, פריצת מסך הברזל, מהפכת ההייטק ומגפת הקורונה. היו לו שבעה ילדים, שניים כבר נפטרו, ויש לו 13 נכדים ועוד 16 נינים. זה נתון מדהים בעיניי, כשאני חושבת על המשפחות של אנ"ש. אצלן בדור אחד יש כבר עשרות רבות של נכדים ועד גיל 80 רובנו נזכה גם למאות צאצאים – פירמידה הפוכה של ממש. ואכן, הציבור שלנו גדל מספרית פי שלושה בחמישים השנים האחרונות, ומוסדות החינוך שלנו גדלו פי שלושים. יש בידינו מכפיל כוח אמוני וזה מחייב. העם צמא היום יותר מאי פעם להנחלת ערכי הנצח שלנו.
נמר של פלדה. יש עוד דברים שאינם מתבלים. בעבר כינו את עולם העיתונות "נמר של נייר", בגלל שהנייר הוא פגיע ובר חלוף. והנה, לאחרונה מתפתחות טכנולוגיות שעשויות להאריך את חייו של הנייר, אולי אפילו עד כדי נצח. מדובר בנייר סינתטי, שדומה לנייר שממנו עשויים שטרות הכסף שלנו. הוא מיוצר בחברה יפנית ונראה כמו נייר רגיל, אבל הוא חזק כפלדה, אינו מתבלה, אינו דוהה ואינו נקרע. הוא גם ניתן לרחיצה ולקיפול אין־ספור פעמים ללא חשש של בלאי. אולי הנייר הזה דומה קצת לקשיש הצעיר ששבר את שיא גינס, או לערכים הנצחיים שלנו שאינם דוהים ואינם מתבלים. וגם להתפעמות שלי מספרי התורה המהלכים שמסביבי, התפעלות שלא כהתה ולא בלתה במאומה במהלך השנים.