מסע ההריון

לפני מספר ימים במהלך ביקור במרפאתי אמרה לי פציינטית אחת בהתפעלות – "אני רואה שהרופאה מחכה [=לילד]… שיהיה בשעה טובה!" האמת היא שלא-כל-כך התפלאתי; זה היה לאחר שבת בה התענגתי על העוגות של בתי, שלמרות הפצרותיי מתעקשת תמיד להגיע אלינו לשבת, לפעמים בנסיעה בטרמפים, עם חבילות וילדים ועגלות – וגם עם כמה דוגמאות משובחות ממטבחה הביתי. גם התרגלתי לזה שקמים עבורי באוטובוס, כאילו כתוב על מצחי "הרת עולם"; כמובן שאני מיד מתיישבת בתודה, ולא מביישת את הנוסע האדיב… ולכן מיד שלפתי תשובה מתאימה לפציינטית הנחמדה: "אני מודה לך מקרב לב. אמנם אני לא 'מחכה', אבל תדעי לך שבגילי זו ממש מחמאה! וחוץ מזה – האמת היא שהרווחתי את המראה הזה בכבוד"!…

יש נשים שמצטערות או מתביישות מהמראה ההריוני שלהן, למרות שהוא המראה הכי יפה שיש; לכן אני מקפידה בכל ביקור של אשה מבכירה, שמגיעה למרפאתי בהריון ראשון, לחלק לה עם 'ערכת ההריון' שהכנתי (רשימת הוראות, בדיקות, הסברים וכו') גם את השיר היפהפה של המשורר יצחק שָלֵו ששמו 'שׂמלת הריון', שיר שקבלתי מחמותי שתח' בתחילת ההריון הראשון שלי.

ניצֶבֶת היית אל עומת הראי ויאוש בעינֵך,

שואלת היית את האיש אם תיטבי בעיניו כלפָנים.

והוא לך עונה כגברים: לעולם לא תדענה אתן

אימתי נאהבכן באמת, בכל נפש ונים…

'שיוסר כבר השק הלזה' נאנחַת היית במרירות,

למראיה של סוּת רחבה העוטרה לגיזעך שעבַת.

ולא כן אנוכי. מעולם לא תדעי מה יפית ללבי

באותם הימים שניחשנו אם בן הוא או בת.

יש ונראית כלוחם העמוס סוּבָּלוֹ, מבוסֵס

במסע עדי אות לו יותן לפתח חגור ולפרוק.

ויש ודמית לאוּמן העוטה סינרו ומפסיע

לקראת מלאכה חדשה, רציני לבלי חוק.

ותמיד, כמו איש החובה העושה מעשהו יומם,

ברצון ובלי רצות, בתלונה עמומה, בכניעת עבדים.

ורק שמאסת בשמלות שעינן כעין אוהל נטוי,

ורק שהזית על שמלות גיזרתן ככדים.

הייתי לוטפך ומנחם: עוד יגיעו ימים אחרים,

עוד נגזור ונתפור לך כדין החיטוב וכיד הדמיון!

אך אני לא חשבתי כזאת. לא היו לי ימים הטובים

מאותם שהלכת לצידי בשמלת הריון…

התחלות

אני זוכה לפגוש יום יום נשים צעירות בתחילת דרכן, ואני שמחה על הזכות לפתוח איתן דלתות חדשות – למרפאתי מגיעות כלות לפני החתונה ואני פותחת להן צוהר לנשיותן. אני מלווה נשים בתחילת הריונן, מגיעות אליי נשים המצפות בערגה לפרי בטן, ואני מעלה אותן בעז"ה על דרך המלך בהדרכה נכונה להן ולבעליהן. מגיעות אליי נשים שאחרי טיפול מהיר אני מבשרת להן לראשונה בחייהן על תבחין הריון חיובי, סימן שמבשר בשורה כפולה – הבשורה של ההריון הנוכחי, אך חשוב מזה – הבשורה על פוריות תקינה של בני הזוג. אבל על כל ההתחלות, עולה החוויה הבראשיתית של האשה ההרה ביום שבו היא מתחילה לראשונה להרגיש את העובר שבבטנה, להרגיש 'פרפרים בבטן'. זה הרגע בו היא מרגישה שחיים חדשים מתחילים להפציע בגופה. רגע זה מגיע רק לקראת השבוע העשרים להריונה, ועד אז מלווים אותה כבר כמה שבועות 'דרישות שלום' עקיפות מהעובר, בדמות בחילות, הקאות, עייפות כובשת, חולשה, סחרחורת ועוד; סימנים שמצביעים על חיוניות ההריון, ושיש לברך עליהם בלב שלם, גם אם זה כרוך בסבל מסוים, כמו חבלי הגאולה – קימעא קימעא…

מה נכון לגבי ההריון

למען האמת – ההריונות שלי היו קלים ב"ה יחסית, למרות התשישות ההריונית, כשכל עלייה של גבעונת קטנה נראתה לי כמו טיפוס על האוורסט. בהריוני הראשון הזמנתי את חמי וחמותי אלינו לשבת, וברוב התרגשות תיכננתי לי מתכונים לבישול במהלך שיעורי הפרמקולוגיה בבית הספר לרפואה (עד היום יש לי הרבה חורים בידיעותי במקצוע הזה). ואז הגיעה השבת הנכספת, והאוכל היה מוכן וטעים; אבל אני – כל השבת הייתי עייפה מאוד, ולקראת סעודה שלישית פשוט לא הצלחתי לקום מהמיטה… מאז בכל הרצאה או הדרכה לנשים מבכירות אני מזהירה מפני העייפות הכובשת של ההריון – עייפות שאין סיכוי לנצח אותה! זה מרגיע את האשה, ובעיקר את בעלה – הנבוך למראה האשה ה'סמרטוטית' שהוא מוצא לידו פתאום…

את תקופת ההריון אפשר להעביר במתח, בחרדות ובתשומת לב מרובה לתופעות הפיזיות. וניתן לחוות אותה גם אחרת: לחוש את התנועות וליהנות מהם, לנוח כי זו זכותי, ולהתייפות- כי זה מחמיא.

בנוסף, פעילות גופנית מותרת ורצויה במהלך ההריון ומיטיבה עם התחושה הכללית של האישה.

קבוצת מחקר בארה"ב חקרה (case control) את הנושא של פעילות גופנית בהריון. המחקר הראה שהתעמלות סדירה בינונית (שחיה/הליכה/אופניים) היתה קשורה בהורדת אחוז הלידות המוקדמות פי שלוש. רוב המחקרים בנושא מציינים שהתעמלות טובה להריון ולהתמודדות עם הלידה.

בנוסף, יחס נכון ורגוע למעקב ההריון ולבדיקות, עוזר להריון לעבור בשקט נפשי,  ומשפיע גם על מצבה הפיזי של האישה.

חיי אישות בהריון

לעיתים, רבים מהפחדים של האישה בנוגע להריונה מתבטאים בהימנעות מהתייחדות ומחיי אישות במהלך ההריון.

לפחדים אלו אין בסיס. ההפך הוא הנכון, ההריון הוא זמן מבורך לחיזוק הקשר בין בני הזוג.

בדרך כלל בשליש השני של ההריון קיימת עליה ברמת ההורמונים הנשיים אצל האישה ויש עליה בחשק המיני, זוהי תקופה של פריחה שיכולה להוות בשביל בני הזוג בסיס איתן לקראת השינוי העומד לחול בביתם בעקבות הלידה.

לעיתים ההריון הוא סוג של תמרור אזהרה. אם יש בעיה בסיסית בקשר שבין בני הזוג, ההריון יהפך לתקופה שבה יש ניתוק ממשי ופיזי ביניהם, ותיווצר התרחקות, שכמובן לא ההריון אשם בה, אלא חוסר התקשורת שהיה קיים עוד לפניו, והוא מאותת ומזהיר מפניו.

נשאלתי רבות על משמעותו של המאמר בגמרא, המזהיר מפני תשמיש בשלושת החודשים הראשונים להריון  " תנו רבנן: שלשה חדשים הראשונים – תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד, אמצעיים – קשה לאשה ויפה לולד, אחרונים – יפה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז." (תלמוד בבלי מסכת נדה דף לא עמוד א )

בתשובתי אני מתייחסת לשני נושאים:

המאמר בגמרא אינו פסק הלכה, וכן אנו נוהגים לומר על תופעות שונות שמצויות בגמרא: הטבעים השתנו, במרוצת הדורות השתנה גם הטבע הפיזי. כך למשל בגמרא נאמר שוולד שנולד בחודש השמיני מצבו מסוכן יותר מאשר זה שנולד בחודש השביעי, וודאי שבימינו כל שבוע נוסף ברחם האם הוא ברכה להתפתחותו התקינה של העובר.

כך שאין סכנה בקיום יחסי אישות גם בשליש הראשון של ההריון, והדברים נאמרים על ידי בעיקר כדי להחזיר את ההריון למקומו הנורמלי.

חלק מהחיים

ההריון הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, הוא זורם בצורה טבעית בתוכם; זוהי אמירה חינוכית אמיתית שמבקשת לחבר את האישה למקומה הטבעי ואת הבית למרכזה של העשיה הזוגית והלאומית.

במהלך שנות הפוריות של האישה, ההריון הופך לחלק בלתי נפרד ממנה, ועל כן היחס שלה ושל בן זוגה אליו יוצר את מציאות חייהם. הם מקיימים פעילות פיזית נורמלית, שמחים בחיי האישות שלהם ומתיחסים באופן רגוע למעקב ההריון.

 לפני כמה שנים קראתי מאמר המנסה לתאר מהו ההריון באמת: '20 דברים שלא סיפרו לנו על ההריון' . האמת היא שקראתי את המאמר בתדהמה. המחברת מציירת את ההריון כאירוע טרגי, מלווה בסבל גופני ונפשי לאשה. כרופאת נשים מצד אחד ואם ברוכת ילדים מצד שני אני יכולה להעיד שהתמונה השחורה הזאת רחוקה מאוד מן האמת. אין שום חוויות מרוממות יותר לגופה ולנפשה של האשה מאשר חוויות ההריון והלידה, עם הקשיים שאכן חוויות נפלאות אלו מביאות עימן. הרי גם מסע בג'ונגלים של דרום אמריקה מלווה בקשיים פיסיים ואחרים לא פשוטים, ובכל זאת אנו מביטים על הצעירים, בנינו ואחינו, שיוצאים למסע כזה, בקינאה לא מעטה, גם אם הם חוזרים בסוף רק עם זכרונות וחוויות ובלי שום דבר ממשי. מה'מסע' של ההריון והלידה חוזרים בני הזוג לא רק עם החוויות – אלא גם עם 'משהו' קצת ממשי יותר, לכל החיים.

לפעמים אני מתגעגעת לימים האלו, הימים בהם בעיטות נעימות מלוות אותָך לאורך היממה, כמעין דרישת שלום מתמדת מהיצירה הנוצרת בתוכֵך…