admin
כמו הכרם שנבצר.
על אם הדרך בואכה מבוא חורון מקבלים מדי יום את פנינו שיחי גפן עבותים. שורות שורות משתרגות הזמורות הארוכות זו בזו. והנה, בבוקרו של יום גשום במיוחד שינה כרם הגפן באחת את מראהו. נעלמו כלא היו השיחים העבותים עם ענפיהם הארוכים והמפותלים. אשכולותיהם נקטפו כבר, עליהם נשרו, סימן לכך שעת הזמיר הגיע. ואכן, מצאנו מולנו פתאום גזעים רזים ועליהם ענפים בודדים וקצרים. השיחים העבותים הפכו לעצי גפן דקי גזרה, שידיהם פרושות כביכול לימין ולשמאל. וכך לאורך כל הכרם, ופנימה עד קצה האופק.
הגפנים הזמורים מזכירים לי את מנהג החאלקה. ילדון עם שערות ארוכות זהובות הופך בן יום לילד גדול עם פאות של זהב ותספורת קצרה. האמת היא שמנהג החאלקה פסח על ילדינו. אין במנהגי היֶקים מנהג כזה. בנינו כהי השיער קוצצו כבר בגיל חודשיים, ובהירי השער, שהתחילו את חייהם קירחים בדרך כלל, זכו לתספורת ראשונה סביב גיל שנה. אבל מנהג מקובלים הוא שלא לקצוץ את שערותיו של הבן עד שהוא מגיע לגיל שלוש. כתוב בספרים העתיקים שצריך לספר את הבנים עד גיל זה, כי בזמנו הלבישו את הבנים כמו בנות בשמלות, ובגיל שלוש התחילו האבות להביא אותם לבית הכנסת והיה צריך להבדיל בין המגדרים.
סדנת הכנה לחאלקה.
כשבעלי היה צעיר לימים, במקום החאלקה נהגו את מנהג הווימפל, שהוא מנהג אשכנז. היו שומרים את החיתולים שבהם היה עטוף הבן בזמן ברית המילה, ואת הבד היו גוזרים לאורכו ומכינים ממנו מעין אבנט רחב באורך שניים או שלושה מטרים, שעליו היו רוקמים את שם הילד ופסוקי ברכה. כשהיה הבן מגיע לגיל שלוש, היו מביאים אותו לבית הכנסת בשבת בבוקר, והוא ואביו היו מתכבדים בגלילה, והיו גוללים את ספר התורה בחגורה החדשה הזאת שנקראה וימפל. הווימפלים הישנים היו נשמרים בבית הכנסת, מזכרת לכל אחד מהבנים שצמחו בקהילה, ולפעמים היו בעלי שמחה מהקהילה דואגים שהווימפל שלהם הוא זה שיעטוף את ספר התורה שבו קוראים ביום שמחתם.
את המנהג היפה הזה החליף בדורנו, גם אצל רבים מבני אשכנז, מנהג החאלקה. אלו ואלו מנהגים קדושים שנוהגים בקהילות ישראל. וכך, למרות שהחאלקה היא חגיגת ייבוא במשפחתנו, אנו מקבלים אותה אצל נכדינו באהבה.
כך הטקס מתחיל: הסבא והסבתא משני הצדדים, וכן ההורים והדודים וכל מאן דבעי, גוזרים נתחים משערו הזהוב של חתן השמחה, שהספיק כבר לעבור סדנת הכנה לחאלקה על ידי הוריו. כן, מתברר שגם זה קיים היום. סדנה זו מצטרפת לסדנאות להכנה לגמילה מהטיטול, סדנה לקריאת לימוד אותיות ועוד. בעל השמחה הצעיר עומד רגוע וטוב לב על כיסא באמצע הסלון, ומלקק את האותיות הקדושות מעוגת הדבש המיוחדת בהתלהבות רבה. כמו אצל רבים מנכדינו, גם אצלו העיטוף הראשון בציצית ימתין עד לגמילה המוחלטת מהטיטול. חזקה היא במשפחתנו שאירוע זה קורה רק אחרי גיל שלוש, ומזמן הגענו למסקנה שחבל להקדיש מאמצים מיותרים להחיש את התהליך. לכל ילד יש עקומת בשלות של שרירי השלפוחית, ואין לנו שליטה עליה, תרתי משמע. כל ילדינו נגמלו מאוחר, וכשהרגע החגיגי הגיע ביוזמתם – הם הפכו בתוך ימים ספורים לגמולים ביום ובלילה. כך שלדעתנו הסבלנות משתלמת, בעיקר בעידן הטיטולים.
המשל של הרב עמיטל.
כשבעלי החליט להפוך לבן תורה, הוא התחיל לשנות בכל מיני דברים ממנהגי אביו. חמי קרא לו, והסביר לו עד כמה חשוב להקפיד על מנהגי אבות. הם החליטו להתייעץ עם הרב עמיטל זצ"ל, שחמי כיבד מאוד.
הרב כדרכו השיב לשאלה בסיפור: "פעם היה אדמו"ר חשוב שהלך לבית עולמו. אחרי השבעה התמנה בנו בכורו לאדמו"ר, ומיד הוא התחיל לשנות מנהגים – את צורת השטריימל, את שעות התפילה ועוד. ניגשו אליו זקני הרבנים ושאלו: 'רבי, למה אתה משנה ממנהגי אביך?'. אמר להם הרבי החדש: 'אני ממש לא משנה ממנהגי אבי. אבא שלי זצ"ל שינה ממה שאביו נהג, וכך אני נוהג בדיוק כמוהו'…".
השיב בעלי לרב עמיטל בסיפוק: "לא יכולת לתת לי תשובה טובה יותר, הרי גם אבא שלי שינה ממנהגי אביו!". שמח וטוב לב הוא בישר לחמי מה הייתה התשובה. חמי חייך, סבר וקיבל, ומעולם לא העלה את הנושא יותר. ובכל זאת אני חושבת שחשוב מאוד להתחבר לשורשים.
לרגל ציון 75 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, פנו פעילי 'יד לאחים' למלך הולנד ולאפיפיור בבקשה לחשוף את האמת לגבי יהדותם של מאות ילדים שנשלחו על ידי הוריהם לאימוץ אצל משפחות נוצריות ולא שבו לעם היהודי. הקריאה לא נענתה.
אני מכירה סיפור כזה מקרוב. דודתי, בכורה לתשעה אחים, הוחבאה במנזר בשוויץ. להוריה לא הייתה ברירה אחרת. בשעות היום הילדים התנהגו כנוצרים אדוקים, אבל בעת ההשכבה, מתחת לשמיכות, הייתה היא ערב ערב ממלמלת להם בלחש את פסוקי שמע ישראל. וכך, לאחר המלחמה, כשכולם התאחדו עם הוריהם, נשארו תשעת אחיה נאמנים לריבונו של עולם. הכול בזכות קריאת שמע שקראו בכל ערב.
בזכות שמע ישראל.
מסופר על הרב הרצוג שיצא לאחר השואה לחפש ילדים במנזרים. הוא כיתת רגליים בין מנזר למנזר, אבל כמעט לא הצליח לאתר שם ילדים יהודים. ואז נזכר בקוד היהודי הבלתי מעורער. הוא אסף את ילדי המנזר במעגל, והתחיל לשיר במנגינה יידישאית את קריאת שמע שעל המיטה. פתאום התאספו סביבו עוד ועוד ילדים בעיניים דומעות ולחיים סמוקות, מלפפים כפות ידיים קטנות בתוך כף ידו, נאחזים בו, מחפשים להתחבר שוב לחום היהודי.
אין כמו גרסא דינקותא. אין כמו חיבוק של שמע ישראל. אין כמו החיבור לשורשים.