מכלכלים צעדים

שלח אורך ואמיתך – למי? בכנס בלניות שהתקיים השבוע העברתי הרצאה למאות נשים יקרות מההארדקור של המגזר החרדי הירושלמי. באמצע ההרצאה נפלה דומייה. הנשים קיבלו הוראה מהרב להפסיק הכול ולומר פרקי תהילים. הן התייצבו מיד ופתחו בתפילה מרגשת, וגם נעמדו ואמרו את תפילת "מי שבירך" לשלום חיילינו. כמה התרגשתי. התרגשתי גם כשראיתי את חסידי גור רוקדים וחוגגים את שחרור החיילת אורי מגידיש. העם שלנו צומח. התפילות לשלום החיילים והחטופים והנעדרים נאמרות פה אחד בכל חלקי העם, אבל דווקא בתפילה היפה לשלום המדינה יש חוסר אחידות. ביישובים אחדים ובקהילות מסוימות הכניסו שינויים בתפילה לשלום המדינה עוד בימי הגירוש, בשנת תשס"ה, ובמקום לומר "שלח אורך ואמיתך לראשיה שריה ויועציה" הם אומרים "ושים עלינו שרים ושופטים אנשי חיל יראי אלוקים". את התפילה המקורית והיפהפייה לשלום המדינה חיברו הרב הרצוג והרב עוזיאל בסיוע הסופר ש"י עגנון. הם ערכו אותה בצורה כה מרגשת, שנראה לי שחבל לעשות בה שינויים. ובכל מקרה, לא ברור לי איך אפשר להוריד דווקא את הבקשה "שלח אורך ואמיתך לראשיה שריה ויועציה", שהיא בעיניי הבקשה החשובה ביותר בימים אלו.

ניסים בתוך המנהרה. מכה גדולה ניחתה עלינו בשמחת תורה תשפ"ד. לא רק אסון נורא של אלף אזרחים שנרצחו ומאות חיילים ושוטרים שנהרגו, יישובים חרבים וערעור הביטחון בחלקים גדולים מארצנו, אלא גם פגיעה חמורה בשלטון ובסמכותו ובאחריותו בעיני רבים בעם. אולם המתבונן באמת במה שקרה – במה שידוע עכשיו וייתכן שיתגלה עוד בהמשך – יכול לראות ניסי ניסים שהיו באסון הזה. אם הייתה נפתחת מתקפה מקבילה גם מצפון, האסון היה יכול להיות משולש ומרובע ולא רק כפול. למזלנו, התיאום הצפוי בין החמאס לחיזבאללה לא פעל וזה לא קרה.

אם אנשי חמאס היו מתאפקים ופוגעים רק במחנות ובמוצבים ולא ביישובים אזרחיים, ורוצחים ושובים וחוטפים רק חיילים, כל אהדת העולם הייתה נתונה להם, הרי "במלחמה כמו במלחמה". אבל הם לא יכלו להתגבר על תאוות הרצח שלהם, ולפחות לזמן מסוים יש לנו גיבוי להשמיד, להרוג ולאבד את חמאס כמו שלא היה לנו מעולם. ארצות הברית מסייעת לנו ותומכת בנו מבחינה צבאית, כלכלית וגם מדינית, וגם מדינות רבות אחרות עומדות לימיננו, ויש לכך חשיבות רבה. האויב גם חשב שהפילוג הנורא שהתרחש בעם ישראל בחודשים האחרונים מחליש אותנו. הם לא צפו – והאמת, גם אנחנו לא צפינו – שבשעת צרה כל העם צבא וכל הארץ חזית וכולם אחים ששים אלי קרב. גם מבחינה כלכלית המצב היום טוב יותר מאי פעם.

הרזרבות של בנק ישראל. ואומנם, המלחמה הזאת תעלה למדינת ישראל הרבה מאוד כסף. כל שיגור של טיל כיפת ברזל ליירוט הטילים שמשוגרים עלינו מהדרום ומהצפון עולה מאות אלפי שקלים. פעילות חיל האוויר ואלפי הפצצות שמוטלות על עזה ובנותיה, האחזקה והתשלומים לרבבות אנשי המילואים שמגויסים שבועות רבים, אירוח אלפי מתיישבים מקו הגבול בצפון ובדרום בבתי מלון בכל הארץ, תיקון הנזקים שנגרמו בהתקפה ובהפגזות בהמשך, השבתת חלק מהמשק עקב הלחימה ועוד – כל זה עולה כסף רב. ועם כל זה מצבנו טוב, ומתברר שלמדינת ישראל יש אמצעים וחוסן כדי להילחם ככל שיידרש.

לפני כמה ימים שמעתי ברדיו את דבריו של פרשן כלכלי. הוא ממש לא מאוהבי הממשלות הימניות של השנים האחרונות והתבטא פעמים רבות נגדן, אבל הפעם הוא היה מלא שבחים. לדבריו, המלחמה הזאת מצאה את המשק הישראלי במצב הטוב ביותר שהיה אי פעם. הוא הציג כמה נתונים, שגם בלי להיות מומחית בענייני כלכלה (ואני ממש לא) הם מרשימים ביותר: במרתפי בנק ישראל קיימת רזרבה של מטבע חוץ בערך של יותר ממאתיים מיליארד דולר אמריקאי, שמיועדת בין השאר לגיבוי בשעת לחץ כלכלי של המדינה. לא מדובר על כסף מיותר ולא על כסף שהיה אמור להיכנס לתקציב השוטף, אבל הוא קיים, ובעזרת ה' הוא נותן גיבוי ענק לכל ההוצאות הנדרשות. כך רזרבות מטבע החוץ סייעו למשק הישראלי להחזיק את הראש מעל המים בתקופת הקורונה, כאשר גם אז מדינת ישראל הוציאה הון רב לצרכים ציבוריים.

ועוד: האינפלציה נמוכה כבר לא מעט שנים, אחוזי האבטלה מינימליים, במדינת ישראל מתפרנסים כשלושה מיליון אזרחים ועוד כרבע מיליון עובדים זרים, ההכנסה ממיסים גבוהה מהמתוכנן, הצמיחה של המשק נעה סביב חמישה אחוזים בשנה, שזה מכובד ביותר, קיים עודף של יצוא על היבוא והגז בים ממשיך להניב רווחים נאים שרק יגדלו בשנים הבאות, כך שאין מה לדאוג. בוודאי שהמלחמה פוגעת בכלכלה, אבל אפשר לצפות שאחרי המלחמה והניצחון הגדול הכלכלה תפרח פי כמה. אשרינו שהגענו לכך.