מי רוצה להיות מיליונר?

עיר של תינוקות. במסכת יבמות בתלמוד הירושלמי מובא סיפור נפלא על עיר של תינוקות. מעשה בשלושה עשר אחים שמתו שנים עשר מהם בלא בנים. באו האלמנות לפני רבי יהודה הנשיא, שהיה עשיר מופלג, וביקשו ממנו להורות לאח הנותר שייבם אותן. אמר לו רבי: לך ויבם. אמר לו: אין בכוחי לפרנסן. והן אומרות, כל אחת ואחת, אני אזון את כל המשפחה חודש אחד בכל שנה. אמר להן האח: ומי יזון את המשפחה בירח העיבור? אמר רבי: אני אזון בירח העיבור. הסכים האח והלכו להם. לאחר שלוש שנים באו שתים עשרה הנשים כשהן נושאות עמהן שלושים ושישה תינוקות, ועמדו להן ברחוב לפני חצרו של רבי. עלו התלמידים אל רבי ואמרו לו: למטה קריה של תינוקות מבקשת לשאול בשלומך. הציץ רבי מן החלון וראה אותן. אמר לנשים: מה אתן מבקשות? אמרו לו: אנו מבקשות שתיתן לנו את פרנסת ירח העיבור! נזכר רבי בדבר ונתן להן פרנסת אותו ירח.

ילדים זה שמחה. ילדים גם עולים לא מעט כסף. ובכל מקרה, אני פוגשת יום יום נשים שרוצות עוד.

לבשל בסירים גדולים. שירה היא אישה צעירה שפנתה אליי שלושה חודשים לאחר לידה רגילה של בת מתוקה, אמונה שמה. אני נוהגת לכתוב את שמות התינוקות הנולדים בגיליון הרפואי, זה צובע את הביקור בצבעים אינטימיים ואופטימיים. הלידה הייתה נהדרת. האפידורל פעל את פועלו. היא הפסיקה להניק כי היא רוצה למהר וללדת שוב, אין לה זמן, "אני רוצה משפחה גדולה". ובליבי אני מהרהרת: זה לא מוגזם קצת? ואיך הם יסתדרו כלכלית? לא כל אחד עשיר כמו רבי יהודה הנשיא.

כמדומני שאני מבינה למה שירה בחרה לפנות דווקא אליי. אני לא אשלח אותה לפגישה דחופה עם פסיכיאטר. חתך הנשים שאני פוגשת מייצג אוכלוסייה מאוד מסוימת. גם כרופאה אך גם כאמא וכבת למשפחה ברוכה, אני לגמרי מתחברת. כבת בכורה למשפחה של שמונה ילדים למדתי לבשל בסירים גדולים, להתחלק בחדר עם עוד כמה אחים ואף לישון בסלון אם צריך, לאמבט ולחתל את האחים הקטנים כדבר שבשגרה. אבל מה שברור הוא שהסטיגמה המקובלת של שוט ההלכה שמצליף על רחמה של האישה נעדרת כל אחיזה במציאות. האישה איננה פסיבית בהחלטה על גידול משפחה גדולה, ולא רק מתוך עמדה ערכית. האינסטינקט הטבעי והבריא הזה הוא לדעתי הסיבה העיקרית שהאישה לא הצטוותה במצוות פרו ורבו. אצלה זה בילט אין.

בספרות הרפואית אישה ולדנית היא אישה שילדה יותר מחמישה ילדים, והיא נקראת MULTIPARA (מולטי -הרבה, פרה – לידות). ויש אישה עם ולדנות גבוהה, GRAND MULTIPARA, שזו אישה שילדה יותר מחמישה ילדים ועד עשרה. אם ילדה יותר מכך היא תיקרא GRAND GRAND MULTIPARA. אני נמנית ב"ה על הקבוצה האחרונה, וזו זכות גדולה, גם אם מעט מורכבת.

זה לא קיסרי, זה התוספתן. האם הוולדנות הגבוהה מסוכנת? בתחילת ההתמחות שלי ביליתי בתורנות לילה עם רופא בכיר שהגיע לשערי צדק מבית חולים באזור המרכז. בשעת חצות דידתה בנחת על רגליים נפוחות אישה בסוף העשור הרביעי לחייה עם בטן הריונית ענקית. החיוך הרחב שלה פגש רופא מבוהל שלא הכיר מציאות של לידה עשירית. הבהלה שבליבו, אשר התריע על כוננות לאסון, נתנה את אותותיה בהבעותיו. ניגשתי, המתמחה הצעירה, כדי להרגיע את הכונן הבכיר. בבית החולים שבו הוא התמחה, כשהגיעה אישה בלידה רביעית כל המחלקה קמה על רגליה והכריזה על כוננות־על, אבל לידה עשירית – הוא לא פגש את הדבר ההזוי הזה מעולם.

בתי החולים בירושלים, ובמיוחד ביקור חולים ושערי צדק, מכירים ומוקירים את אוכלוסיית הוולדניות. מחקרים רבים נולדו בעקבות התעוזה של חלק מהנשים הללו. למשל, לידה נרתיקית לאחר שני ניתוחים קיסריים (בתנאים מבוקרים מאוד כמובן). לא נשמע כדבר הזה בספרות הרפואית, עד שהגיעו נשים שהעלימו מהרופאים את סיבת הצלקת הניתוחית, "אהה, זה התוספתן…", וכך הצטברה ספרות רפואית, פרטיזנית אומנם, שלאט לאט הפכה למבוססת עובדות, בזכות הרצון הבריא של האוכלוסייה הספציפית הזאת ללדת עוד ילדים.

ולדנות היא גם בריאות. הספרות הרפואית אינה מבדילה במידה הראויה בין אוכלוסיית הנשים הדתיות הוולדניות ובין הוולדניות הקלאסיות ברחבי העולם, שרובן הגדול שייכות מבחינה חברתית וכלכלית לעשירון התחתון ואף למטה מזה. למעשה, נשים דתיות מכל המגזרים הן הציבור היחיד בעולם שמרבה בילודה במודע כשהוא שייך לשכבה סוציו־אקונומית גבוהה יחסית ונהנה משירות רפואי ברמה גבוהה. לכן צריך לקרוא את האותיות הקטנות במחקרים אלו, ולדעת שבדרך כלל התיאורים האפלים קשורים למצב הסוציו־אקונומי של הנשים מושאות המחקר ולא לעצם הוולדנות. ברמת העיקרון נשים ולדניות ששומרות על בריאותן ועל מעקב רפואי ראוי אינן בריאות פחות, ולעיתים קרובות הן בריאות אף יותר מחברותיהן שיולדות פחות ילדים.

החלק החשוב בארנק. בספר 'הדרך אל העו"שר – חוכמת הניהול של כלכלת המשפחה', שכתבו יוסי אש ונחמן לידור, מצאתי את הדברים הבאים: "בארוחת הערב הסתכלתי על שלושת ילדיי והרגשתי מיליונרית. מה זה מיליונרית, מיליארדרית. את מי זה מעניין בכלל כמה הם עולים, חשבתי לעצמי, הרי כל חיוך שלהם שווה מיליון. אנחנו רוצים שתדעו את דעתנו הנחרצת – ילדים הם שמחה, ואין שום כסף בעולם שעומד מולה. עולה המון כסף לגדל ילד, אבל בהשוואה בין ילד לכסף הילד מנצח בענק. לכו על זה. רוצו. השיקול הכלכלי הוא לא רלוונטי פה".

ואני ממשיכה: פס היצור שמתחיל בקטן ממשיך להתגלגל במשך שנים ארוכות, וכך אנחנו מטביעים את חותמנו בכל אחד ואחד מצאצאינו – אם זה החיוך שלנו, האוזן המוזיקלית או צורת הגבות. אבל פרט לכך המידות שניחנו בהן והחינוך שהנחלנו לילדינו ימשיכו להתגלגל הלאה והלאה לדורי דורות. איזו זכות וכמה אחריות. אך מה שברור הוא שהסיפוק העיקרי נמצא בספח תעודת הזהות שבארנק, גם אם נדמה שהוא בא על חשבון תכולתו.