מיהו דתי לאומי

ד"ר חנה קטן גייסה את בן הזקונים, אבל חושבת שבני הישיבות צריכים להיות האחרונים בתור לבקו"ם

בן מפנק את אביו. התמונה של בני הצעיר, הגבוה והתמיר מגיע לראשונה הביתה בבגדי זית ריגשה אותי מאוד, למרות הוותק שלי בצה"ל.

אמא למגויס צעיר היא בדרך כלל אישה צעירה ומתלהבת, ולא אישה עתירת צאצאים מילואימניקים שנשארים במעגל הלחימה גם בעשור החמישי לחייהם.

אירוע השיא במשפחתנו היה כשהנכד הבכור שלנו, שהוא בן עשרים ולומד תורה, הלך לבקר ולפנק במטעמים ביתיים חייל בן משפחתו המשרת חודשים ארוכים בצפון הרחוק. ומי זה היה? אביו, רב בישיבת אביתר, אב לתשעה, ששירת במוצב בגבול לבנון. עולם הפוך ראינו.

עם כל הקושי להניח עוד לוחם על הכתפיים ועל הלב, יש בי הרבה גאווה ושמחה בידיעה שהוא שמח ומרגיש שהוא במקום הנכון לו. ועדיין, יש לי צביטה בלב שהוא עזב זמנית את ספסלי בית המדרש בבית אל שהוא כל כך אוהב.

לשמחתי, הוא נשאר באווירה בני"שית לגמרי. אומנם הוא תכנן להיות בפלוגה עם מעט דתיים, וראה בזה ערך נוסף של אחדות וקרבה, אבל ריבונו של עולם רצה אחרת והוא נפל למחלקה של בנ"ישים. יש שם חבר'ה עם פאות שנושקות למותניים, אותן הם יקשרו בזמן האימונים מתחת לקסדה. אם זה לא צבא ה', אז מה הוא צבא ה'?

לאן נעלמו המילואימניקיות. ועדיין ישנן תקלות שצריכות תיקון, וככל שירבו בני התורה מכל המגזרים בצבא יש להניח שהתופעות הללו תלכנה ותדעכנה.

והנה דוגמה. לפני כמה שנים החליט מפקד חיל התותחנים להכניס חיילות לכל הפלוגות ולבטל את הפלוגות הנפרדות. זה גרם באופן מיידי לעצירת מסלול בני הישיבות שהתגייסו לתותחנים, ומאז כולם הולכים לשריון, ליחידות חי"ר, להנדסה קרבית או לכמה יחידות נוספות שבהן יש פלוגות וגדודים בלי לוחמות.

אבל כשפרצה מלחמת חרבות ברזל התברר שלמרות שבסדיר יש לוחמות בכל צוות, למילואים הן כמעט אינן מגיעות – או בגלל שהן כבר לא צעירות ולא בא להן בטוב להעמיס פגזים, או בגלל שהן נשואות או בהיריון או לאחר לידה או אימהות לילדים קטנים שצריכים אותן בבית, וכך נוצרה מצוקת כוח אדם ביחידות המילואים של התותחנים.

אין זה סוד שהמילואימניקים הדתיים ממשיכים להתגייס גם כשהם מבוגרים יחסית וגם כשיש להם משפחות ברוכות, והם חסרו ביחידות חיל התותחנים, כך שבמילואים יש בעיית כוח אדם אמיתית בחלק מהגדודים הללו. השמועות אומרות שבחיל התותחנים הפנימו את המסר, ובגיוסים הבאים יפתחו מחדש יחידות ללוחמים בנים בלבד.

אז חשוב להילחם את מלחמות ה' ולהשפיע על צה"ל מבפנים, ובכל זאת אני שואלת את עצמי האם זה נכון שבתי המדרש שלנו יתרוקנו, כי רבים מבנינו לומדי התורה מרגישים שאין ברירה ואין מספיק לוחמים ומתגייסים בזה אחר זה.

הבעיה של הציבור שלנו היא שהוא לא יודע לדייק את המטרות ואת היעדים שלו. תורה היא ערך, וכל עוד המצב הוא לא כזה שכל נהגי האוטובוסים מגויסים כפי שהיה במלחמת יום הכיפורים (אז הלכנו, אחיותיי ואני, שעתיים ברגל מדי יום מרמת אביב לתיכון צייטלין הסמוך לכיכר מלכי ישראל), המסעדות פתוחות והמשק עובד, בעיניי בתי המדרש בוודאי שצריכים להיות מלאים.

הציבור שלנו גם לא ממש יודע לתבוע את הצרכים הבסיסיים שלו. יש מילואימניקים בעלי משפחות גדולות שאין הבנה לצורכיהם, ישנם אירועים הקשורים לפקודת השירות המשותף שאינם מיושמים כראוי, ויש עוד נושאים כמו הלימודים הנפרדים באקדמיה שאינם מתנהלים כפי שצריך להיות.

גרביים ובית יעקב זה לא מספיק. יהודה ד' למד לתואר ראשון בעבודה סוציאלית בתוכנית רגילה במכללה האקדמית אשקלון. את התואר השני הוא בחר ללמוד בנפרד עם גברים דרך מכללת מבחר (מכללת בני ברק החרדית).

לתוכנית החרדית הוא לא התקבל עקב אחוז מזערי של מכסות לציבור התורני־לאומי, למרות שהצרכים של הציבור הזה והציבור החרדי זהים.

הקדוש עמיחי ויצן הי"ד ניסה לארגן מסגרת נפרדת באותה מכללה, אבל מכללת אשקלון שאליה פנה חששה מהמל"ג. גם בתנו התקשתה להתקבל לתואר שני במכללה החרדית, למרות שלמדה בבית יעקב, לבשה גרביים ונשואה לבן תורה. והסיבה? כי בעלה התגייס ל"הסדר מרכז" לאחר לימודיו בהר המור.

חברת הכנסת לימור סון הר־מלך, שפועלת ללא לאות בקשת רחבה של נושאים כשליחה נאמנה למען הציבור שלנו, החליטה לעשות מעשה והעלתה בוועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק בנושא.

ההצעה, שאושרה בוועדה, מאפשרת למוסדות להשכלה גבוהה לקיים מסלולי לימוד נפרדים לנשים ולגברים גם בתארים מתקדמים, קרי תואר שני ושלישי.

לחיזוק הצעתה היא הביאה לידיעת הוועדה את העובדה שבמקומות רבים ומכובדים בעולם קיימת אפשרות להפרדה מגדרית מטעמי דת, תרבות או בחירה אישית, כמו בריטניה, ארצות הברית ואוסטרליה.

היתרון בהצעת החוק הזאת הוא שהיא לא נועדה למגזר מסוים, אלא לכל מי שמבקש ללמוד בסביבה שתואמת את ערכיו ובחירותיו האישיות. כמובן שיש קולות שמנסים לטרפד את זה בטענה שמדובר בהדרת נשים.

אופציה שאולי תיפתח, למרות שכאמור לא צלחה עד כה, היא שילוב של דתיים לאומיים במוסדות החרדיים. המועצה להשכלה גבוהה צריכה לשנות את ההגדרה מ"מיהו חרדי" ל"מי זכאי ללמוד בהפרדה".

ההגדרה הכוללנית יכולה לאפשר למי שהיום אינו זכאי להתקבל ללימודים בהפרדה, להתקבל אליהם. אפשרות אחרת היא שייפתחו במכללות או באוניברסיטאות מסלולים לציבור הדתי־לאומי החפץ בהפרדה, או שיוקמו קמפוסים ייעודיים לציבור הדתי־לאומי עם הפרדה בין גברים לנשים למעוניינים בכך.

לדוגמה, מכון טל ומכון לב מעוניינים מאוד לפתוח מסלול למקצועות הטיפול הפארא־רפואיים (קלינאות תקשורת, פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק), וכך לגבי עבודה סוציאלית ומסלולים אחרים שיידרשו ובהתאם לקצב שהמל"ג יאפשר. הציבור הדתי־לאומי מספיק גדול ומספיק תורם למדינה וזכאי למסגרות משל עצמו, ואין שום סיבה שהתוכנית הזאת לא תתקדם. אני מאמינה שעם ההיצע יבוא הביקוש.

תנועת נשים חדשה. הציבור שלנו צריך תיוג. אם הוא מבקש משהו, הוא מיד יישאל: אבל את מי אתה מייצג? לאיזה ציבור אתה שייך? הגיע הזמן להרים דגל ייחודי.

כבר כמעט שנה אני פועלת בשיתוף עם אישה יקרה, בעבודה סיזיפית, כשמאחורינו צוות רבניות, במסגרת תנועת נשות תקומה – תנועת נשים שאני עומדת בראשה, וברכת רבני הציבור על ראשינו.

התנועה באה להרים את הדגל הזה ולפעול בתחומי החינוך, הבריאות, החברה, הצבא ועוד. השדולה של האישה החרדית והדתית בראשות חברת הכנסת סון הר־מלך, ובניהולן של הגברת מלכהלי בלוי־חנוכה והגברת ענת גופשטיין, מוכנה לתת גב לתנועה. כעת אני מחפשת להרחיב את המעגלים. מי לה' אליי.