מטרומפלדור ועד טראמפ

במבט ראשון נדמה שאין ביניהם כל קשר, אך שניהם עמדו מול מציאות מורכבת, שניהם היו יכולים להרים ידיים ושניהם החליטו להילחם. הם הציבו לעצמם משימות בלתי־אפשריות והצליחו ליישם אותן.

זה לא רק מצלול. לפעמים מצלול של שם יכול להביא אותנו לתובנות לא צפויות.

שני אנשים עם שם דומה וכמה נקודות ביוגרפיות דומות עומדים לנגד עיניי בזמן האחרון: טראמפ וטרומפלדור.

שני אנשים הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, אך שניהם מייצגים דמות שעונה על השאלה: מה מניע אדם להמשיך קדימה גם כשהמציאות נראית בלתי אפשרית?

יוסף טרומפלדור הקים נגד כל הסיכויים את הגדודים העבריים שפעלו עם הצבא הבריטי והיו הבסיס לכוח המגן העברי בארץ. הוא פעל רבות למען ההתיישבות היהודית בארץ בראשית שנות המנדט הבריטי, ונפל בביצוע משימתו האחרונה – הגנה על יישובי הצפון. הוא נפצע קשה כשפיקד על הגנת תל חי, ומת כאשר על שפתיו המשפט הפלאי "טוב למות בעד ארצנו".

לעומתו, דונלד טראמפ הוא דמות מודרנית שהשפעתה ניכרת בעיקר בתחום הכלכלה והפוליטיקה האמריקנית. טראמפ הגיע לתודעה הציבורית באמצעות עסקיו בתחום הנדל"ן, והפך לדמות מוכרת גם ככוכב טלוויזיה, עם תוכנית הריאליטי "The Apprentice". לאחר מכן התמודד בבחירות לנשיאות ארצות הברית וזכה לתמיכה עצומה בזכות האידאולוגיה הכלכלית והחברתית שהציג, תוך שהוא מבטיח "להחזיר את ארצות הברית לגדולתה".

במבט ראשון נדמה שאין כל קשר ביניהם, אך שניהם עמדו מול מציאות מורכבת, שניהם היו יכולים להרים ידיים ושניהם החליטו להילחם. הם הציבו לעצמם משימות בלתי־אפשריות והצליחו ליישם אותן, ראו את המציאות הקיימת כבסיס לשינוי לטובה, והצליחו לשבור את הכללים בהתנהלות הפרטית והציבורית בניגוד לכל התחזיות. טרומפלדור שרטט גבולות על האדמה, טראמפ משרטט גבולות בתודעה.

שניהם מהווים סמל לעמידה מול מציאות לא פשוטה. בזכות טרומפלדור נשאר אזור אצבע הגליל, שכבר ננטש, חלק מהמדינה היהודית שבדרך, ומי יודע מה עוד היה פועל אם הקוצב חיים לכל חי היה מאריך את חייו. טראמפ, האיש החזק בעולם היום, מראה לנו בכל פעם איך אפשר וצריך לצאת מהקופסה, כשהוא שובר את כל הכללים הלאומיים והבין־לאומיים לטובה.

העץ שליד הבור. ויש את אלה שלא בחרו להיות לוחמים, ועם זאת נאלצות להילחם בכל יום מחדש. והמאבק סיזיפי וצריך להמשיך לנוע, וצריך להמשיך לחיות. אני מדברת על הנשים שאיבדו את היקר להן – האלמנות. בכנס 'צומחות יחד', שנערך לאחרונה במכללת אורות ישראל באלקנה בשיתוף עם המרכז למשפחה שאני זוכה לעמוד בראשו, נאספו כחמישים נשים, חלקן הגדול אלמנות, שבאו לקבל השראה לכוח של צמיחה מתוך המשבר.

בכנס שמענו הרצאה מרוממת של הרב ליאור אנגלמן, שהביא רעיון יפה. כשנפטר אדם קרוב, נפער בור. אומנם הבור לא מתמלא עם השנים, אבל לפעמים גדלים לידו עצים ואפשר להשתקם ולבנות זוגיות שנייה והבור יישאר ליד העץ שצומח. אחר כך התקיים פאנל שבו השתתפו יעל שבח, חברת הכנסת לימור סון הר־מלך ושלומית צייגר, שהתאלמנה בפעם השנייה, והן שיתפו במסעותיהן כנשים שחצו את תהום האובדן ומצאו דרך לבנות גשר.

כשהקשבתי ליעל שבח, ראיתי את הדמות של אמי, שנלחמה לגדל שמונה ילדים והיא בת 48 בלבד. והנה יעל עושה זאת עם המון חן, הומור וחיוניות מעוררת השראה. יעל סיפרה שערב אחד, זמן קצר אחרי הרצח הנתעב, לאחר שהשכיבה את הקטנים, היא ישבה עם שתי הבנות הגדולות ושוחחה איתן. פתאום הגדולה, כבת תשע, שאלה: "אז אמא, זה אומר שלא נתחפש בפורים?" והשנייה, כבת שבע, הוסיפה: "ונלך לחתונה של הבת־דודה ותקני לי את השמלה הכחולה שראינו היום בחנות?". כך בעצם הן ביטאו בטבעיות שהחיים נמשכים. היום יעל היא מודל לאלמנות צעירות, והיא מרכזת תוכנית לאלמנות ויתומים בעמותת קרן קובי מנדל.

לימור סון הר־מלך סיפרה איך נולדה בתה שרה שעות ספורות לאחר הפיגוע הנורא, ואיך הלידה הזאת הפעימה בה חיים, "ואומר לך בדמייך חיי". שלומית ביטאה את האמונה הגדולה שלה והייתה השראה לכולן. הכנס נחתם עם הופעת מדרש־מחול של להקת 'נוגה' של המכללה. המחול מדבר את מה שהלב עדיין לא ידע לנסח במילים, בתנועה שמשלימה את הדממה.

חומת המגן של האלמנות. ציפינו לבואן של אלמנות צעירות, אבל הבנו שהן עסוקות בהישרדות היומיומית וגם עטופות בטוב בזכות עמותות רבות שבאות לסייע בשלב האקוטי של האובדן. הגענו למסקנה שחשוב לא פחות להתבונן על אלמנות לאורך ציר הזמן. הנשים שהשתתפו בכנס היו אלמנות ותיקות, והן שיתפו בכך שמעולם לא קיבלו מענה לסוגיות מעמיקות של גוף ונפש, כמו תחושת חיות והרצון לקום בבוקר. אפשר לומר שחומת המגן של האלמנות מורכבת משלוש צלעות: קהילה, משמעות ותנועה. קשרים חברתיים, מפגשים קבועים, חיבור לקהילה, כל אלה הם לא מותרות אלא צורך בסיסי. הקשר האנושי, הצחוק והיכולת לחלוק חשובים מאוד לבריאות הגוף והנפש, במיוחד לאחר האובדן. יש מחקרים על כך שכוס קפה ומאפה עם חברה מוסיפים לבריאות לא פחות מכדור להורדת כולסטרול.

הצלע השנייה היא המשמעות. הנפש זקוקה למשהו שמצדיק את הקימה בבוקר. מחקרים מראים כי נשים שמוצאת לעצמן תכלית חדשה, בין אם באמצעות עבודה, התנדבות או עיסוק חדש, שומרות על תפקודן הפיזי והנפשי לאורך שנים. מי שמגדירה מחדש "מי אני עכשיו" ולא רק "מה איבדתי", מצליחה לנשום חיים לתוך הימים.

הצלע השלישית היא התנועה. הגוף מגיב לכאב לא פחות מהנפש, וכשנשברת הנפש – הלב עלול להישבר איתה, כפי שמופיע בתסמונת הלב השבור, ששכיחותה גבוהה בשנה הראשונה לאחר האסון. נשים שמתמידות בפעילות גופנית, משמרות את בריאותן טוב יותר. תנועה היא לא רק פיזית, היא גם רגשית. ההחלטה לקום, להניע את הגוף, לא לשקוע במקום – היא בעצמה צעד בכיוון הבריאות. בסופו של דבר, החיים הם לא מה שקורה לנו, אלא בעיקר מה שאנחנו עושים איתם.