admin
קוקוריקו קדוש. הרב חנן פורת היה מספר שכתושב כפר עציון הוא נהנה מהפריווילגיה לברך ברכת "הנותן לשכווי בינה" בהידור. בשעת בוקר מוקדמת, לפני תפילת שחרית, הוא היה עובר בדרכו לבית הכנסת ליד לול התרנגולים של הקיבוץ, ומברך את הברכה הזאת יחד עם הקוקוריקו שלהם. גם בחצר שליד בניין הישיבה התיכונית בשעלבים הוקם בשנים האחרונות משק חי קטן, ובו כמה תרנגולים ועז וטווס ועוד כמה חיות נחמדות. בעלי שמח מאוד שחזרנו לשעלבים, בין השאר בגלל משק החי הזה. כעת הוא יכול לשדרג את אמירת ברכת "אשר נתן לשכווי בינה" בכל בוקר, כי הוא מברך את הברכה מיד לאחר הישמע קריאת התרנגול, שכן הלול נמצא סמוך לבית המדרש. כך יש תזמון נפלא בין המשכימים למניין ותיקין ובין התרנגול, שבדיוק אז ניעור משנת הלילה שלו.
אבל מה קורה כשהתרנגול לא מתעורר בזמן? מתברר שיש פתרון. בתי וחתני המתגוררים בקריית הישיבה בבית אל גרו בעבר סמוך לפינת החי של היישוב. מדי בוקר, כאשר בדרכו לתפילת ותיקין בישיבה לא שמע את קריאת התרנגולים, היה חתני עושה להם השכמה כדי שיוכל לברך את ברכת "אשר נתן לשכווי" בהידור. הוא היה קורא "קוקוריקו" בקול רם, וכל התרנגולים הישנוניים היו מתעוררים באחת וקוראים ביחד "קוקוריקו", ובוקה ומבולקה וששון ושמחה בכל הסביבה, העיקר שאת הברכה הוא בירך כהלכה. אבל לא תמיד זה עובד. חתן אחר ניסה להעיר בבוקר את הילדים שלו עם "קוקוריקו" – אבל אף אחד מהם לא הגיב, כל התרנגולים הקטנים המשיכו לישון…
הקלפי שליד הקלפי. הרב זאב וייטמן, חבר משפחה קרוב, שימש כרבו של קיבוץ כפר עציון במשך תקופה ארוכה, וגם הוא זכה להשכים לקול צהלת התרנגולות. במשך שנים ביקרנו אותם בקיבוץ, ועד היום זכורים לי לטוב הביקורים ההם. היום משמש הרב וייטמן כרבו של היישוב אלון שבות, במקביל לעבודתו כרב תנובה. לרב וייטמן יש חשיבה עצמאית ויצירתית מאוד. לפני כמה חודשים פרסם הרב מכתב המיועד לכל תושבי היישוב, ובו הוא מצהיר על כוונתו להעמיד את עצמו לבחירה מחודשת על ידי התושבים, למרות שלא היה בדבר צורך וגם לא היה שום מועמד שהתמודד מולו. בהגיע יום הבחירות למועצות המקומיות העמיד ועד היישוב לפי בקשתו ליד הקלפיות לבחירות למועצה האזורית גם קלפיות שבהן הצביעו התושבים על המשך כהונתו, באמצעות פתק בנוסח "אני מעוניין/לא מעוניין שהרב וייטמן ימשיך בתפקידו". מיותר לומר שעם היוודע תוצאות האמת התברר שרוב גדול מאוד הצביע בעד. בעיני הרב וייטמן, רב לא אמור להיות מסמר בלי ראש שאי אפשר להחליפו, ולכן אחת לכמה שנים יש לערוך משאל כזה.
רהיטים – לכל החיים? זו באמת שאלה טובה. יש דעה שאומרת שעדיף לנקוט בשיטת "זקן – זה קנה חוכמה" ו"בא אחרון – יוצא ראשון", שיטה שבה הוותק האישי והמקצועי הוא המדד העיקרי והחשוב ביותר להערכת פעולתו של אדם והתאמתו לתפקידו. אבל יש הסוברים שהגישה צריכה להיות הפוכה, על פי העיקרון "מטאטא חדש מטאטא טוב", או במילים אחרות "טוב קנקן חדש מלא יין ישן". לפי שיטה זו יש להגביל את זמנו של כל בעל תפקיד, ובמקביל חשוב לקדם צעירים לתפקידי מפתח. במבט ראשון נראה שהשיטה הראשונה היא השיטה הוותיקה שנהגה דורות רבים והשיטה השנייה היא המודרנית, זו שבמקביל מעדיפה רהיטים נוצצים וזולים ועמידים פחות – שיוחלפו גם הם בתוך שנים ספורות ברהיטים חדשים – על פני רהיטים יקרים יותר ועמידים לטווח ארוך. כך לגבי שעונים, מכשירי חשמל, בגדי תינוקות, נעליים ומה לא? הרי פעם זוג צעיר היה קונה לעצמו רהיטים לכל החיים. אבל האמת שהפונקציה של הזמן אינה העיקרית, אלא הפונקציה הערכית – האם אכן תמיד החדש עדיף? האם תחלופה וחידוש עדיפים על קביעות ויציבות? יש טיעונים לכאן ולכאן.
ניסיון שכולו יתרון. פעם רב קהילה היה נבחר לכל החיים, אלא אם כן הוא עצמו החליט להשתדרג ולעבור לקהילה חדשה, גדולה ועשירה יותר, שבה יבואו לידי ביטוי כישרונותיו ומרצו. אם לא קרתה קטסטרופה, לא היה עולה על דעת איש לפטר רב ממשרתו, גם בגיל מופלג. היום מקובל יותר לקבל רב לקהילה למספר מוגבל של שנים, או לפחות להתנות את המשך העסקתו בבחירות כל כמה שנים. היגיון יש בשני הצדדים, ונכון אולי שהעתיד שייך לצעירים, אבל לא תמיד ההווה מותאם למתנות של העתיד.
ברפואה התמונה ברורה, לפחות לי. רופא בעל ניסיון של שנים הוא בוודאי רופא טוב יותר. אינו דומה מי שראה וטיפל ב־X מקרים למי שראה X כפול מאה ויותר מקרים. הפרספקטיבה מתרחבת, יש פחות בהלה ופחות נטייה לרפואה מתגוננת, ובארגז הכלים יש תובנות אנושיות שנקנו עם השנים. כך גם לגבי מנהיגי ציבור ומחנכים ומדריכות כלות. לא כל הנוצץ זהב.
שני כוחות סוס או טרקטור? לפני כמה שנים קראתי ריאיון שעשו עם חקלאי שממשיך לעבד את השדות שלו בכפר בדרום צרפת בעזרת זוג סוסים. הוא מתנגד לתיעוש ואינו מוכן לרכוש טרקטור, וטוען שהחרישה עם צמד הסוסים שלו איטית רק מעט בהשוואה לשכניו שחורשים בטרקטור. את ההפרש הקטן הזה הוא מוכן לקחת על עצמו כדי לשמור על הטבע ועל אורח החיים של אבותיו. בליבי נדתי לו. הסוס הרי נשאר סוס, וגם שני סוסים הם רק שני כוחות סוס, בעוד שהטרקטורים והמכשור הנלווה אליהם משתפרים ומתחזקים מעת לעת. איך אפשר להשוות? אם מדובר בסתם נוסטלגיה אפשר להבין את זה ולהביט על התופעה בחצי חיוך, אבל אם מדובר בחשבון כלכלי זה לא הגיוני. האמת היא שאת השאלה הזאת אפשר לשאול לא רק על סוסים וטרקטורים אלא גם על החידושים בחיינו בכלל.
כפי שאמר אבן עזרא: "העבר איִן" – הוא כבר חלף ואיננו ואין עניין לעסוק בו, "העתיד עדיין" – העתיד עדיין לא הגיע ולכן חבל להקדיש לו עודף מחשבה, "וההווה כהרף עין" – מה שקורה בהווה הופך במהירות לעבר לא רלוונטי. והוא מסיים במילים "אם כן – דאגה מניין?" וכמה הוא צודק. לגבי העבר – מה שהיה היה, הטוב נשאר עימנו ומה שלא הצליח חלף, וההווה חומק לנו מבין האצבעות ולכן הוא לא העיקר. ואם נתמקד בעתיד – העתיד עדיין לא כאן, ולכן אין לראות אותו כאילו הוא ממש על פתחנו. סבלנות, זאת מילת הקסם.