מה לעשות? לעשות!

מעצבת נשמות. הנחיית מעגלי שיח היא אחד התפקידים החביבים עליי, ולפעמים יש במפגשים הללו חוויות מרגשות. לאחרונה הנחיתי מעגל של נשות מקצוע מדיסציפלינות שונות, וכל אחת הציגה את עצמה בכמה מילים. אישה אחת, מורה לשעבר בשנות השישים המאוחרות לחייה, פתחה את הסבב, ודווקא ביכתה את דלות הישגיה, את כישלונותיה, את כל החלומות שנגוזו. לפתע התקוממה כנגדה אישה כבת ארבעים שגם היא השתתפה בסבב, ביקשה ממנה חיבוק והסבירה: "האישה הזאת, שלדבריה לא השיגה כלום בחייה – היא הסיבה והגורם לכל הטוב שבחיי. הייתי תלמידה צעירה, בת להורים גרושים, בודדה ועצובה, והמורה המדהימה הזאת הייתה מעניקה לי חיבוק חם מדי יום כשנפרדנו לשלום. בזכות החיבוק הזה הפכתי עם השנים למי שאני היום – מורה ומחנכת שמחה ובטוחה בעצמה. אין מקצוע עלי אדמות שמתחרה במקצוע ההוראה, שנוגע כך בנשמות. פשוט אין. והיא, המורה הזאת, שמרגישה מתוסכלת ומאוכזבת – היא זאת שעיצבה את הנשמה שלי, וגם הרבה נשמות אחרות. חיבוק בבקשה!"

עת לרחוק מחבק. חיבוק שאורכו יותר מעשרים שניות הוא בעל השפעה טיפולית שמחזקת את הגוף. החיבוק מזרים בנו מרץ ושמחה ומסייע לשינה טובה יותר, לתגובה מתונה למתחים ולרוגע. מבחינה הורמונלית, ההורמון אוקסיטוצין משתחרר כשאנחנו מתחבקים. הוא מחזק את הקשר שלנו עם בני אדם. מנגד, חיבוקים מפחיתים את הפרשת הורמון הקורטיזול בעת לחץ, וכך נוכל להתמודד טוב יותר עם מצבים קשים. החיבוק גם מגביר את הפרשת הסרוטונין, שמשפר את מצב הרוח. החיבוק מעלה את רמות החמצן בדם ומגן על לחץ הדם התקין ובכך מסייע לבריאות הלב. גם כמה שעות אחרי חיבוק עם אדם יקר, ההשפעה שלו עדיין באה לידי ביטוי.

לאחרונה, בעת מלחמה, כולם מתחבקים. חיילים עם אזרחים, חרדים עם חילונים, ימין עם שמאל. חיבוקים מהלב. אולי זאת הסיבה שנשמעים קולות המבקשים מהרבנים לשקול היתר לחיבוק בין בני זוג כשהבעל החייל חוזר לחופשה קצרה מהצבא ואשתו אסורה עליו. זה באמת ניסיון ענקי. לאישה בעורף כל כך קשה, ולאיש שבחזית קשה לא פחות. יש מקום להקל? כאן בדיוק מגיע ניצחונה של הרוח. מן המפורסמות הוא שטבילות הקרח שטבלו האימהות שלנו בגלות הקרה הכניסו בלב ילדיהן אש בוערת לעבודת ה'. ההתאפקות מחיבוק גופני כאשר בני הזוג אסורים זה על זה היא עבודת ה', היא מעין עקידה – להקריב ולוותר על הקשר הגופני בפעם הזאת על מזבח עבודת ה'. כי אנחנו חלק ממשהו גדול עוד יותר, שהאיפוק הזה הוא חלק ממנו. זה קשה – אבל זה אפשרי. אכן, לפעמים קשה להיות יהודי.

בית הספר של המלחמה. תשומת הלב במלחמה הזאת מתמקדת בכלל. הפרט הוא חלק מקולקטיב. כולם מקריבים מעצמם, סוג של עקידה, למען ניצחון הטוב על הרע. כולם בחזית. המערכת הרפואית והחולים, 300 אלף מגויסים, נשים גיבורות שמחזיקות לבדן בית וילדים, מפונים מקצות הארץ שמנסים לחיות את היומיום באי יציבות של חיים בלי בית, לומדי התורה שמגבירים עוז בלימודם, אנשי הרפואה ואנשי זק"א והשוטרים ושאר כוחות הביטחון.

גם תלמידי התיכון מקריבים. הלימודים התבטלו להם במשך תקופות ארוכות מאז הקורונה, והמון אי ודאות אופפת אותם. אבל המצב כעת שונה. בניגוד לקורונה – היום יש לנוער דרך לסייע במאמץ הלאומי. יש צורך בעשרות אלפי ידיים עובדות בחקלאות, בבנייה ובסיוע לאזרחים ותיקים, למפונים, לנשות המגויסים ולמשפחות הפצועים והנעדרים והנופלים. בתי הספר, בעיקר התיכוניים, צריכים להיות חמ"לים שמהם יוצאים ואליהם חוזרים מפעילות ועשייה. את הלימודים אפשר יהיה להשלים, אבל התקופה המיוחדת והעצובה והמאתגרת הזאת נמצאת כעת לפנינו, וחלק ניכר מהחינוך לערכים הוא השותפות עם גורלו של עם ישראל והנכונות לפעול ולהקריב למען אחרים. כן, גם אם זה יהיה על חשבון לימודים כסדרם. והנתינה יכולה גם לגרום להתרוממות של הרוח. ילד שלומד לתרום לחברה, להעניק מכישרונותיו לכלל, יהיה ילד מאושר.

התנדבות זו בריאות. מלבד ההרגשה הטובה שההתנדבות מעניקה, יש לה גם יתרונות בריאותיים. קבוצת חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד גילתה כי אנשים שמתנדבים באופן קבוע נוטים לחלות פחות ולחיות הרבה יותר משאר האוכלוסייה. עוד נמצא כי התנדבות מעודדת מבט אופטימי על החיים, מפחיתה התנהגויות בעייתיות ומסוכנות, מונעת דיכאון ועוזרת לשפר את ההערכה העצמית. באוניברסיטת פיטסבורג שבארצות הברית החליטו לחקור כיצד פעילות התנדבותית משפיעה על המוח האנושי. החוקרים אספו 400 מתנדבים ונתנו להם לבחור אחד מהשניים: לבצע משימה שתועיל להם, או משימה שתועיל לחבר במצוקה. לאחר מכן הם סרקו את מוחות המתנדבים וגילו ביניהם הבדלים מרתקים. המתנדבים שבחרו לעזור לאדם אחר הראו פעילות מוגברת במערכת העצבית במוח, אשר יוצרת תחושה של עונג והפחתה בלחץ. כך העזרה לאחר עשויה לתרום להשפעות בריאותיות ארוכות טווח.