מגיפה ושמה בדידות

על כלבים ואנשים. כלב הימ"מ ג'אנגו נהרג בקסבה של שכם במהלך חיסול המחבלים שרצחו את לוסי די הי"ד. ג׳אנגו, שהיה שותף למאות פעילויות של הימ"מ וסייע אין־ספור פעמים בסיכול מעשי טרור ובמעצר מבוקשים, מנע בגופו פגיעה בחיי הלוחמים, כך דווח לפני כמה ימים. ואני, למרות הפוביה שלי מכלבים, התאבלתי על ג'אנגו. לכלב יש גם תכונות טובות, למרות שהוא מאיץ את הדופק לכל מיני רופאות גיבורות כשהוא מתקרב אליהן. כלב הוא בעל חי נאמן. הוא חבר. בתקופת הקורונה עלה מספר הכלבים ביישוב שלנו ב־400 אחוזים, והסיבה פשוטה: הכלב מפיג את הבדידות, כך שהקורונה הזמינה פיצוץ אוכלוסין של חברו הטוב של האדם במבוא חורון.

בדידותם של הגולשים. הבדידות היא מהמגפות המסוכנות בעולם. דו"ח שירותי בריאות הציבור האמריקניים העוסק במגפת הבדידות ובגורמיה מציין כי אחוז הרווקים האמריקנים נמצא בעלייה תלולה, המשפחות הופכות להיות קטנות יותר, ורוב האנשים משתתפים במפגשים בבתי תפילה או באינטראקציות חברתיות אחרות הרבה פחות מאי פעם. רק כ־15 אחוזים מהאמריקנים מרגישים קשורים לקהילה המקומית שלהם. צעירים בגיל שבין 15 ל־24 מדווחים על 70 אחוזים פחות אינטראקציה חברתית ממה שדיווחו בני נוער לפני 20 שנה. אחת האשמות העיקריות בכך היא כמובן הרשת, והאשליה של חברות וירטואלית שאיננה נותנת מענה אמיתי לבדידות. הדו"ח מצא שמי אנשים שהשתמשו במדיה חברתית במשך שעתיים או יותר ביום דיווחו פי שניים על תחושת בידוד חברתי מאשר מי שעשו זאת פחות מחצי שעה ביום.

הבדידות מעלה את הסיכון למחלות לב וכלי דם, דמנציה, שבץ מוחי, דיכאון, חרדה ועוד. השפעת הבידוד החברתי על התמותה דומה לעישון של עד 15 סיגריות ביום, והוא מסוכן יותר מהשמנת יתר או מחוסר פעילות גופנית. סקירה שכללה עשרות אלפי חולים מצאה שאצל חולים שמרגישים בודדים יש עלייה של 30 אחוזים בסיכון לאירועים מוחיים ולבביים. אולי כדאי למעסיקים לשקול בשנית את מדיניות העבודה מרחוק שהולכת וצוברת תאוצה מאז מגפת הקורונה ואת השפעותיה על העובדים.

השעון התיאולוגי. אז סיכמנו שהבדידות רעה. לכן ראוי היה למנות שר שתפקידו לטפל בבדידות ובבודדים, כפי שנעשה כבר ביפן, בבריטניה ובמדינות נוספות. ובינתיים אני, במשבצת הצרה שלי, חושבת איך אפשר לנסות לתת פייט לבדידות. אני מתכוונת בעיקר לבדידות של הרווקים והרווקות היקרים שלנו, שהשנים עוברות והם לא מצליחים לבנות את ביתם הפרטי. הם מוצלחים, נבונים, עם מודעות עצמית ודיוק ראוי להערכה. השאיפות שלהם גבוהות ומגיע להם לקבל את מה שנכון להם. אבל מה קורה בזמן המסע? יש המון בדידות. הם חווים חסך במגע, בחיבוק ובקרבה גופנית, וזה קשה וכנראה גם מסוכן.

היום יש יותר קושי במציאת זוגיות כי, לעניות דעתי, הילדים שלנו הם פשוט בני מעלה ונמצאים במקום גבוה יותר מהמקום שבו היינו בגילם. הם יותר מודעים לעצמם ולמציאות האידיאלית והם מבקשים עליית קומה בזוגיות. הם לא רוצים זוגיות הישרדותית, הם רוצים זוגיות אמיתית, עמוקה, שלמה. הם לוקחים את נושא המשפחה ברצינות, אולי באופן רציני מדי, וקשה להם להתפשר על משהו שאינו מושלם מבחינתם. וכך גיל הנישואין עולה. אומנם לבנים אין שעון ביולוגי שמאיץ בהם, והם יכולים להוליד ילדים גם בגיל מופלג, אבל יש להם שעון תיאולוגי. ולכן, בעיניי, בחור מבוגר שמקפיד על תפילות במניין בעיקר בשבתות ובחגים, שם מתרחשים כל התסריטים המביכים – בריתות, בר מצוות, קידושים לכבוד לידת הבת ועוד – הוא גיבור. לא קל להגיע למקום שבו הקירות מהדהדים משפחה.

משימור פריון לאירוסין. לבנות יש שעון ביולוגי שמאיץ בהן, אבל יש יותר מדי שתיקה סביב הנושא. לדעתי אין לסלוח לגורמי רפואה וחינוך שאינם עסוקים במתן מידע וסיוע בכל מה שקשור לשימור פריון אצל בנות בשנות ה־30 המוקדמות. מדובר בתהליך קצר, אם הוא מבוצע בגיל המתאים, והרווח עצום. הסיכונים זניחים והסיכויים עצומים אם ניגשים לכך בתחילת גיל השלושים. הבעיה היא שכאשר מדברים על כך עם הבנות הן נרתעות מאוד, חוששות, אפילו כועסות. לוקח כשנה בממוצע עד שהן מחליטות ללכת על זה. ואז יש חסמים – חסם כלכלי, חסם משפחתי (הורים שלא מבינים את המתנה הגלומה בשימור ומחלישים את הבנות), חסם של בושה ועוד. אפשר לעצור את השעון וחבל לחוות כאב של החמצה. מניסיוני, בת שמבצעת את השימור היא רגועה ושמחה יותר וניגשת לדייט עם ביטחון עצמי, כאשר הגיבנת של ספקות בנוגע לאימהות עתידית הולכת ומשתטחת. אגב, מניסיון של יחידת ההפריה בשערי צדק, אחוז גבוה מהבנות הפונות לשימור מתארסות בטווח זמן לא ארוך. מטופלת שמתארסת תוך כדי התהליך, פשוט תגיע עם הארוס ותשלים את הפרוצדורה. זה רווח נקי אם היא רוצה משפחה גדולה.

למה תינוקות שמחים. העולם המודרני מוצא שיטות יצירתיות כדי להשכיח את הבדידות. שמעתם על HAPPY HOUR? מדובר בשעה של הנאה גשמית כמו אוכל טוב, בר עשיר ופעילות מסיחת דעת כמו קוקטיילים, מסיבות והופעות חיות. השעה השמחה בשבוע נועדה להשכיח מהעובד את העובדה שהוא יושב כל היום מול מחשב, שהוא בודד, שהוא מאחר להגיע הביתה, שהוא בר החלפה ועלול להפוך ללא רלוונטי בעידן ה־chat GPT. שעת השמחה היא בעצם שעת הנאה. קהות חושים ותו לא. השמחה האמיתית מגיעה מתוך תחושת שייכות ומשמעות.

הרב בר־שאול כותב בספרו 'מן הבאר': "השמחה הפנימית נובעת מליבו של אדם בריא כמו מעיין חי. היא מאירה לאדם את עצמו ומחזירה אותו אל נשמתו ואל טבעו האמיתי. כי השמחה עצמה היא המצב הטבעי של הנשמה". זהו המצב הטבעי אצל כולנו, רק שלעיתים השמחה מכוסה בשכבות של טרדות, עצב ודאגה. הסופר דוד בן יוסף כותב בספרו 'האם יש סיכוי לאהבה' שהוא תמיד חשב שהעצבות היא המצב הטבעי הרגיל של האדם, עד שלמד מכל מלמדיו כי בתוך כולנו קיים מעיין אנרגיה שרק צריך לשתות ממנו. עובדה היא שתינוקות שמחים באופן טבעי וצוחקים עשרות פעמים ביום. הם יודעים למה.