מבדידות לגאולה

בדידות לא בריאה. כשנקריב את הפסח במהרה בימינו, יתאחדו כל בני המשפחה המורחבת למשימת ההקרבה והאכילה, שהרי אסור להותיר ממנו מאומה. ומה יעשו אלה שאין להם משפחה משלהם? הרווק המבוגר יכול לאהוב מאוד את משפחתו המורחבת, ובמיוחד את אחייניו המתוקים, אבל בעת אירוע משפחתי הוא מרגיש שהוא חריג. אין לו משפחה משלו, אין לה משפחה משלה, והם עומדים ומביטים בכולם מהצד.

הבדידות לא נגמרת בליל הסדר. הרווק והרווקה יכולים להיות מוקפים ידידים ומכרים ושכנים וקולגות – ועדיין חסרה להם המשפחה הגרעינית. ויש לכך גם השפעות בריאותיות מדידות, שכן הבדידות מגבירה את הסיכון למחלות לב ולאירועים מוחיים. סקירה שכללה 23 מאמרים ועשרות אלפי מקרים של מחלות לב ואירועים מוחיים הגיעה למסקנה שאצל בודדים ובודדות ישנה עלייה של 32 אחוזים בסיכון לאירועים מוחיים ולבביים לעומת מי שיש להם בן זוג. הקשר בין בדידות ובין מחלות לב מסוימות היה דומה בהיקפו לגורמי סיכון פסיכוסוציאליים מוכרים, כמו חרדה ומתחים בעבודה. מכאן עולה הצורך של הכללת הגורמים הסוציאליים בהכשרה הרפואית ובלימודי ההמשך ברפואה. אי אפשר להתעלם מגורמים כאלה כאשר הרופא בודק את הפציינט שלפניו. האספקטים החברתיים והקיומיים שאינם רפואיים נטו פעמים רבות אכן נעלמים מהעין ומהלב, וכך הפציינט נופל בין הכיסאות.

שליש מגזר כואב. תופעת הרווקות, כידוע, מתפשטת. העצמאות של הצעירים בימינו, המגורים לעיתים קרובות מחוץ לבית ההורים, הלימודים ומסלולי ההתפתחות האישית למיניהם, המבחר הרב של בני המין השני שלעיתים מבלבל ומקשה על הבחירה, ועוד מגוון של סיבות, מביאים לגידול מבהיל במספר הרווקים והרווקות, הטובים והטובות, המוצלחים והמוצלחות. בארגון השידוכים 'באים בטוב' מדברים על הערכה של כ־80 אלף רווקים ורווקות בציבור הדתי־לאומי כיום, רובם בני 40-25. אליהם יש להוסיף אלפי גרושים וגרושות, אלמנים ואלמנות, וכן רווקים ורווקות שעברו את גיל 40. מדובר בתופעה שאינה מבדילה בין גוני המגזר. מסביב לכל מבקש זיווג יש מעגל קרוב שכואב איתו את בדידותו – הורים, אחים, גיסים, אחיינים וחברים קרובים. בהערכה זהירה אפשר לומר שקרוב לשליש מהציבור הדתי־לאומי חווה את כאב הרווקות.

בסקר מעודכן שנעשה בציבור הדתי־לאומי נמצא כי הרווקים רוצים שהחברה תהיה מעורבת יותר בחיפוש אחר פתרונות ובהעלאת רעיונות למציאת בני זוג. שני שלישים מהרווקים מרגישים שהם לא מקבלים מספיק הצעות להיכרויות מחברים ומבני משפחה. הנשים מדווחות על כך בשיעור גבוה משמעותית מהגברים (78 אחוזים מהנשים לעומת 53 אחוזים מהגברים). לרוב המשיבים (68 אחוזים) חסרים כיום מקומות מפגש להיכרות ספונטנית עם רווקים או רווקות מהמגזר הדתי־לאומי הקרובים לדרך החיים שלהם. רוב גדול ציין כי מציאת זוגיות חשובה לו במידה רבה או רבה מאוד. רובם, אך לא כולם, אקטיביים במידה רבה בחיפוש אחר זוגיות. שני שלישים אמרו שהם שומרים נגיעה, אך ככל שעולה הגיל אחוז שומרי הנגיעה יורד, ובגיל 40 רק כ־50 אחוזים ממשיכים לשמור נגיעה (ייתכן שגם מי שיותר מקפידים מצאו את זיווגם מהר יותר, על כך אין סטטיסטיקה מסודרת).

כמו להניח תפילין. לפי הסקר הזה, הגורמים המקשים ביותר על מציאת בן או בת זוג לנישואין מתחילים בכך שהם לא מקבלים מספיק הצעות איכותיות ובכלל. 15 אחוזים כלל לא נפגשו עם בני זוג בשנה האחרונה, ועוד כ־30 אחוזים יצאו לפגישות בודדות בלבד (עד שש בשנה). שליש מהרווקים מעולם לא ניהלו קשר רציני, ובדרך כלל הדייטים לא מתפתחים ליותר מארבע או חמש פגישות.

וזה לא שהרווקים שלנו לא משתדלים. רובם הגדול רשומים לאתר או למיזם שידוכים אחד או יותר, וקרוב למחצית מהם נעזרו בשלב מסוים בייעוץ של איש מקצוע בנושא. רובם מאמינים שההצעות הטובות והמתאימות ביותר יגיעו מחברים, ומצפים שהחברים יעשו מאמץ בנושא הזה. וכן, הם מבינים ומסכימים שתגמול כספי מכובד, לא אסטרונומי אבל גם לא סמלי בלבד, עשוי לעודד את החברים והחברות מהעבר ומההווה להשתדל יותר בתחום הזה.

המון רווקים ורווקות נחמדים ומוצלחים פשוט נשארים בלי הצעות, בעיקר מעל גיל 35. וכאן מופנית אצבע מאשימה כלפינו. כל אחד מאיתנו חייב להציץ סביב ולהציע הצעות. אם לא מנסים לא טועים, אבל אם לא מנסים גם החבר'ה לא מתחתנים. עדיף להתפדח עם הצעה שנדחית על הסף, מאשר להישאר בשב ואל תעשה ולחכות לניסים. רבים מאיתנו מרגישים שחסרים להם ידע או כלים איך לשדך, ורבים מהזוגות הצעירים, שבעצמם היו בסיטואציה הזאת אך לפני זמן קצר, טרודים בענייניהם ואינם פנויים לטפל בחבריהם שנשארו "שם". על הקבוצה הזאת דווקא ייתכן שתגמול כספי מכובד עשוי להשפיע, ולגרום להם לפעול לשדך את חבריהם. יהודי חכם הגדיר זאת כך: כולנו מכירים אנשים, וזה צריך להיות במודעות של כולנו לנסות לקשר בין מועמדים שייתכן שיתאימו זה לזו. הלוואי שהחובה הזאת תהיה ברורה לנו כמו החובה להניח תפילין או לתת צדקה.

לנצח את השעון הביולוגי. ההשתדלות שלנו כחברה היא גם בקידום נושא שימור הפריון לרווקות, אלמנות, עגונות וגרושות. זה בידינו! הטכנולוגיה הזאת מאפשרת יותר רוגע לנוכח השעון הביולוגי שאינו חומל. כבר כמה וכמה שנים מתבשלת תוכנית לאומית שרוקחת חברת הכנסת מיכל וולדיגר בשיתוף איתי כדי לקדם את המודעות לנושא ואת הנגשת הטכנולוגיה לרווקות, ובעתיד גם להשפיע על החקיקה כדי שזה ייהפך לתהליך נורמטיבי ומסובסד על ידי המדינה. לאחרונה הוקמה שדולת שימור הפריון בראשות חברת הכנסת וולדיגר, שאותה אוביל ביחד עם דבורה עוזר, ויש תוכניות לעתיד הקרוב וגם תוכניות ארוכות טווח.

האמת היא שחסרים מקומות מפגש לפנויים ופנויות. כשהיינו צעירים בתחילת הדייטים שלנו, הסתובבנו בחוץ. טיילנו ליד המפלצת בקריית יובל, בגבעות שליד המכללה ובגן סאקר. אבל לפעמים צריך להתיישב ולהסתכל זה בתוך עיניו של זה באווירה טבעית ואינטימית יותר. פעמים שאנחנו שוהים בבית מלון ומחייכים אל זוג צעיר שיושב מבויש, מרוכזים בעצמם באחת הפינות. אבל, אני שואלת את עצמי, כמה אפשר לשבת בלובי של בתי מלון, גם אם פקידי הקבלה מתייחסים בסלחנות לזוגות הצעירים שיושבים בשעות הערב על הכורסאות המפנקות ולא תמיד טורחים לקנות משהו בקפיטריה? מפגשי פו"פ (פנויים ופנויות) שמיועדות לשכבת גיל מסוימת ולבעלי רקע דומה הם רעיון מעולה, וזוגות רבים יצאו מהם. אבל גם מפגשים אלו מספרם מוגבל, והארגון שלהם הוא סיפור מסובך.

ובינתיים, הרי משיח בדרך ועוד השנה נקריב את קורבן הפסח. אז אני מציעה לארגן חבורות של פנויים ופנויות שיאכלו יחד את הקורבן, וזה יהיה מפגש הפו"פ המושלם.