בשורת אי הפריון שולח גרורות לכל חברי המשפחה הקרובה והמורחבת. ההורים תוהים במה יוכלו לעזור, אבל הס מלהזכיר. העצבים הרי חשופים.
פורסם בתוך בשבע | ה' באדר תשע"ח 20/02/18
כבר אחרי חצות. נצנוץ כוכבים דרך רשת של עבך סמיך. הירח מציץ מנרתיקו. מקמט מצח כסוף.. היא מתהפכת מצד לצד במיטתה.
לא מצליחה לשקוע לתוך החלום. הכתפיים עמוסות בדאגות סביב אי הפריון של הזוג הצעיר. שנתיים עברו וזה מדאיג. אבל הס מלהזכיר – לדקור את העצבים החשופים.
ואני יודעת סוד.. זאת חברתי הטובה ובתה בהריון די מתקדם. ואני כל כך רוצה להקל עליה. אבל על סודות יש לשמור מכל משמר. המקצוע מחייב. וכמה זה קשה.
בשורת אי הפריון שולח גרורות לכל חברי המשפחה הקרובה והמורחבת. ההורים תוהים במה יוכלו לעזור, אבל הס מלהזכיר. העצבים הרי חשופים.
האחים חוששים לדבר על ילדיהם בסיבות הזוג הממתין – והמבוכה גדולה.
אתגר אי-הפריון עבור שני בני הזוג הוא סיפור של אובדן הביטחון העצמי, אובדן תחושת השליטה על החיים, ואובדן הביטחון בבריאות הבסיסית. אתגר אי הפריון הוא ספור שיש בו שיח ישיר עם תחושות של פחד – פחד שהטיפול לא יצליח, שלא נתמודד עם המסע הכבד, או שנצטרך להמשיך בחיים ללא ילדים…
לעיתים, הזוגות מרגישים שהם נוסעים ברכבת הרים רגשית – פעם תסכול ופעם חווית הקלה, בצבוץ התקווה – מול זליגת הייאוש, תחושות אשם [למה זה עשה ה' לנו?] מול האשמת כל העולם בתקלה הזו, התרוממות רוח מול דאגה.
האישה משתוקקת. היא מובילה. היא מוכנה 'להתאבד' על זה ממש. האיש לא מוכן 'למות' עבור מסע הפריון בדרך כלל. הוא גם לא יבטא את הקושי שלו בצורה ישירה. אולי שמעתם על סינדרום ה'מפתחות המצלצלים'? 'אשתי, אני צריך ללכת'.
הוא יוצא באמצע המפגש הטיפולי. הוא השותף השקט. הגבר מתקשה להשתלב. הוא מאוים על ידי מציאותם של השותפים הנוספים שהצטרפו למשולש האינטימי הקשור ליצירת הוולד. האישה בדרך כלל במרכז, ולפעמים האיש מרגיש שהוא מודר מההתרחשות סביבה..
חשוב להפוך את האתגר אי הפריון למסע משותף. לדעתי, טוב לתת לאיש, שמטבעו הוא משימתי, רשימת משימות שקשורות להליך הטיפולי. כך הוא ירגיש קשור. כך נגביר את הרצון הטבעי שלו להשקיע. אם נתן לאיש לקבע את התורים, להסיע, להזריק לאשתו את ההורמונים לפי הצורך, או לרכוש את התרופות בבית המרקחת. נהפוך אותו לחלק פעיל במסע.
אך בעידן המודרני מצטרף שותף נוסף ומכביד למסע הפריון. מדובר באינטרנט רב הזרועות. הוא מביא בלבול. הוא שותף אומניפוטנטי לכאורה – אבל הוא מתעתע ומוסיף חרדות והזוג חושש לשתף את הסביבה בחששותיו, בוודאי לא את ההורים. גם כך הם מרגישים כמו גיבנת….
ואילו ההורים שלכאורה צופים על ההצגה, בעצם משחקים גם הם תפקיד על הבמה. הזוגות לעיתים מנסים להדהד את רגשותיהם של הוריהם. הם מרגישים שהם מאכזבים, לא מצליחים לספק את הנחת, לא עומדים בציפיות, והגרוע מכל- מכאיבים להורים. ואילו ההורים, מצדם ,כל כך רוצים ולאהוב עד בלי די וללא תנאי. כך דרכו של עולם.
עמותת אדווה תקיים כנס בקרוב במלון רמדה להורים ולמשפחות של מאותגרי הפריון. בואו בשמחה.