פרשת ניצבים נמצאת בסוף נאום הפרידה הארוך של משה רבנו מעם ישראל. אחרי ההוראות וההתראות וסיפורי העבר וההבטחות לעתיד, מבקש משה רבנו להעביר את עם ישראל בברית נוספת, אחרונה, בינו ובין הקב"ה, כאשר משה הוא עדיין השליח והמתווך.
ואת עם ישראל הוא מגדיר כ'ניצבים' – 'אתם ניצבים היום כולכם'. להתייצב הכוונה היא לעמוד ישר, זקוף, מתוח, מוכן למשימה. לעמוד קוממיות.
מצד אחד ההבטחה לעתיד כוללת 'ואולך אתכם קוממיות', סימן שזהו המצב האידיאלי, מצד שני כידוע קיימת הלכה (די תאורטית) שאסור לאדם לעמוד בעולם הזה בקומה זקופה, אסור לו לעמוד יותר מדי בטוח בעצמו, מפני שאסור לשכוח שאנחנו כאן במשימה אלוקית, שיש מעלינו בעל הבית, ועמידה בקומה יותר מדי זקופה כביכול משכיחה מאתנו נקודה זו. זה דומה להלכה שיהודי צריך לכסות את הראש, כדי שהוא יזכור תמיד שיש מישהו שמשגיח עליו וגם בוחן אותו כל הזמן מעל הראש.
להיות ניצב, לעמוד קוממיות, זה לא דבר מובן מאליו. מכל ממלכת החי רק בני האדם יודעים לעמוד ניצבים, וגם זה לא בגיל הינקות ולא בגיל הזקנה. יש לנו חוט שדרה שבנוי באופן מופלא ממערכת של עצמות וסחוסים ושרירים ועצבים וכלי דם שמצליחים ביחד לתת לגוף יציבות, אולם מספיקה תקלה קטנה באחד מאלו כדי לגרום לקושי גדול בתפקוד, בעיקר בעקבות כאבים שנגרמים בכל פעם שמשהו במערכת רצועות והשרירים