למה הן לא מוותרות?

חמישה ילדים זה אי־פריון. כנס פריון בין־לאומי מתקיים בתל אביב. האולם עמוס באורחים מכל העולם. על המסך מוקרן תיאור מקרה – האישה צ.ר., בת 33, נשואה פלוס חמישה ילדים בריאים, פנתה למרפאת הפריון עקב אי־פריון שניוני שנמשך שנתיים. חלק מהרופאים מרימים גבה. הלזה ייקרא אי־פריון? התשובה היא שזהו עניין תרבותי, ובשביל ציבור הולך וגדל במדינת ישראל – התשובה חיובית.

הנושא הזה הוא בנפשי, ולכן כשאפרת הציעה לי לצפות בסרט שהיא ביימה, כמובן שנעניתי. והנה הסיפור: שלוש נשים צעירות, דתיות, מתנחלות, אינן מצליחות להמשיך ללדת. יש להן אי־פריון שניוני – מצב שבו לאחר שנולדו ילדים האישה עוצרת מלדת. הן משלמות מחירים כבדים בשביל החלום שלהן למשפחה גדולה, אבל הן לא מוותרות. חיה (33) נאבקה ומביאה לעולם שני ילדים בטיפולים ארוכים, אולם עתה הרופאים ממליצים לה להפסיק ללדת עקב מחלת לב. התשוקה לילד נוסף חזקה ממנה, והיא נושאת עתה היריון תאומים שמגביר את הסכנה לחייה. אלירז (34), אם לשלוש בנות, עברה 13 (!) הפלות. היא מנסה להמשיך להרות בעזרת טיפולי פוריות ושמירת היריון מוקפדת, למרות שאיש אינו מבטיח לה הפי אנד. הבמאית, שבעצמה עוברת הפריית מבחנה כדי ללדת ילד רביעי, מתעדת אותן, את חייהן האישיים ואת קבוצת התמיכה המשותפת להן, על מנת להבין מה מקור הכמיהה העזה הזאת למשפחה גדולה.

המתכון ליציאה אל מסע שכזה הוא תמהיל של תקווה, אופטימיות וההרגשה שיש סיכוי. וזה נפלא. אבל יש שירימו גבה: סליחה, האם הנשים האלה לא מגזימות קצת בהשתדלות שלהן? גברת, יש לך ילדים, ואת עוברת שוב ושוב ושוב תהליכים רפואיים מורכבים כל כך? מתי תשימי לכך גבול? השאלה טובה, אבל אם מבינים את העולם שממנו באות הנשים היקרות הללו, הטון שבו נשאלת השאלה צריך להיות נמוך יותר. זכותן לנסות להביא עוד ילדים לעולם כל עוד הן לא מסכנות את עצמן. וזהו באמת עניין תרבותי. בציבור שבו הן חיות זה לגמרי לא הזוי לעשות השתדלות כדי ללדת את הילד הרביעי והחמישי ואף יותר.

רפואה מותאמת תרבות. כשהוזמנתי להרצות בקורס של התאמה תרבותית ברפואה שהתקיים במרכז מסר בבית החולים תל השומר, הבאתי לקדמת הבמה את הצרכים המיוחדים של הציבור הדתי ואת האפיונים שחשוב להכיר כדי לדייק את הטיפול בו. נגענו בנושאים הקשורים לטהרת המשפחה – למה כל כתם קטן של דם מקפיץ אותן, ובענייני צניעות – לפעמים האישה החרדית לא תרים את עיניה אל הרופא הגבר לא בגלל הרגשת התנשאות אלא מסיבות צניעות, ובעלה ילווה אותה לא מפני שהוא משועמם אלא מחשש לייחוד. מי שחי את הנושאים הללו לא שם לב אליהם, אבל מי שאינו מורגל בכך עלול לפגוע ולהיפגע בלי להתכוון. פעמים רבות אני מסבירה למטופלת שטוענת שהרופא אינו מוכן להתחשב בהלכה שהוא פשוט לא מבין את השפה, ואם ננגיש לו אותה הוא יוכל לעזור אף יותר. כמובן שגם ההפך נכון. יש מסרים ברפואה שחובה להעביר בשפה מותאמת־אוכלוסייה.

והנה דוגמה מצוינת לכך. קצת לפני הקורונה פרצה מגפת החצבת בארצות הברית בקרב הקהילה החרדית בניו־ג'רזי, שחלקה נמנע מלחסן את ילדיו. כדי להגביר את המודעות לחיסון בצורה מותאמת, יצא משרד הבריאות האמריקני בסרטון אנימציה עם ילדים גיבורים בחזות חרדית, דובי ורוחל, שמצילים את כל המשפחה בזכות החיסון. וזה אכן עבד. כעת, כשהתגלה בניו־יורק מקרה של פוליו, שוב גויסו הדמויות המצוירות של הילדים החרדים לצורך מאבק במחלה. דובי חובש כיפה ורוחל לובשת שמלה עם שרוולים ארוכים, ודובי מודה להשם על החיסונים. הסרטון באנגלית, אבל הדמויות מתבלות את שיחותיהן בביטויים ביידיש. איזה רעיון מתוק.

למה כהי עור קיבלו פחות חמצן? מתברר שגם המכשור צריך להתחשב בפציינטים ולהיות מותאם להם. מחקר עדכני הראה שמכשירי האוקסימטר, שמודדים את רמות החמצן, אינם מדייקים אצל אנשים עם עור כהה. המכשירים הראשונים, שפותחו לפני יותר מחמישים שנה, נבנו לשימוש בגובה רב ונוסו על אוכלוסיות שבאותה תקופה היו בעיקר לבנות: טייסים, אסטרונאוטים ומטפסי הרים. החל משנת 2005 התפרסמו מחקרים שהראו שמדי חמצן נוטים להעריך יתר על המידה את כמות החמצן בדמם של מטופלים בעלי עור כהה. הסיבה לכך היא שהמלנין בעור סופג חלק מהאור, וככל שהעור כהה יותר כך יש יותר מלנין ופחות אור עובר דרכו. בזמן מגפת הקורונה מחקרים הראו כי חולים עם עור כהה קיבלו פחות תוספת חמצן והטיפולים שהם קיבלו נגד קורונה התעכבו, והכול מאותה סיבה.

האדם המודרני הוא לא האדם של פעם. הטכנולוגיה והתרבות שינו אותו במידה מרובה, ועוד ממתינות בפינה תמורות פיזיולוגיות שתחלנה בדור הבא. חוקרים אמריקנים פרסמו תמונות דמיוניות של איש העתיד שיחיה בשנת 3000 למניינם. לפי חשבונותיהם תהיה לו גיבנת, צווארו יהיה רחב ועבה, ידו תהיה נוקשה עם ציפורניים ארוכות, הגולגולת עבה והמוח קטן יחסית. כל זה יגיע לדעתם בעקבות ההתמכרות לסמארטפונים ולמסכי מחשב. זהו מבט מאוד פסימי. אני מנסה בהתאם לכך לדמיין איך ייראו בני בני הנינים שלי, ומוותרת מראש על בוק משפחתי של דור העתיד…

משפחות גדולות – מסממני הגאולה. אבל האמת היא שאנחנו מתקדמים יחסית לדורות עברו. הרצון למשפחות גדולות, למשל. זה ממש מסממני הגאולה בעיניי. ברוב המשפחות בדורות הקודמים היו פחות ילדים. הייתה תמותה גדולה יחסית של תינוקות, והיו תקופות הנקה ארוכות עם מרווחים של כשלוש שנים לפחות בין היריון להיריון. בוודאי היו זוגות שסבלו מאי־פוריות משנית, הן אצל האישה והן אצל הגבר. בעבר היו גם מצבים שהצריכו פרישות ממושכת בין בני הזוג – למשל כאשר מקווה טהרה לא היה נגיש או שהיה ספק בכשרותו, או פרידות ארוכות בין בני זוג בעקבות פרעות או יציאה למסעות מסחריים, וזה גרם בהכרח לצמצום הפוריות. אך פרט למישור הרפואי, בתחום האמוני – אנחנו חיים את התקומה לאחר השואה. לאחר המשברים הקשים שעברו ההורים או הסבים בנערותם ובבגרותם, יש אצלנו מוטיבציה גבוהה – באופן גלוי ותת־מודע – לשקם את עם ישראל גם מספרית. ואם על המציל נפש אחת מישראל נאמר שכאילו קיים עולם מלא – על המוליד ומגדל ומחנך ומטפח נפשות רבות על אחת כמה וכמה.