למה אימהות בדורנו כל כך עייפות ומוסחות?

אני כל כך שמחה שלא נולדתי אל תוך דורו של משיח. ולמה? כי היום אני פוגשת, נערות ונשים שהן שופעות מודעות עצמית, וזה מצויין. אבל.. ופה ה'אבל' הוא העיקר, אני חוששת שאם הייתי מקשיבה לקולות המודחקים של הנפש המבקשת מרחב אישי נינוח, לא הייתי רופאה היום. ואולי גם לא הייתי זוכה להקים משפחה ברוכה. אכן, מוסיפה דעת, מוסיפה מכאוב.

באמת צללתי למציאות בלתי הגיונית בעליל של עיסוק 24/7 במקצוע כל כך תובעני ובהתמחות עוד יותר תובענית. ברפואת נשים, הרי, אין יום ואין לילה, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לתפוס כמה שעות של תנומה. שבתות וחגים ביליתי ללא המשפחה, הייתי מדליקה נרות בחדר לידה כשהגעגוע צורב עד דק. והתורנות הזאת נמשכת כ-60 שעות, מיום ששי בבוקר ועד יום ראשון בערב- ברציפות, כי אני גרה מחוץ לתחום שבת ולא יכולה לחזור הביתה.

אני יוצאת עם בקיעת השחר, שמיכת הפוך עוד הפוכה, מניקה ילד רדום, טופחת על לחיים חמימות ומנשקת לראשים מנומנמים, מזנקת החוצה עם בעלי שיוצא מהתפילה, כדי להסיע אותי עם אוטו שאול מאברך תורן לגשר שעולה לכביש אחד. נאחזת עם בטני ההריונית באבני הגשר, ומטפסת מעלה כדי להמתין לטרמפ עם אחד מהרופאים הבכירים ל"שערי צדק". מתנשפת וסמוקה, נכנסת לישיבת הרופאים שמתחילה בשעה 7.30 בדיוק, ומחכה ל'שטיפה' היומית- למה איחרת. האם הכנת הכנת מצגת כללה השאלת מאמרים רפואיים מהספרייה מבעוד מועד, ליממה אחת בלבד, ובמשך לילה לבן [בו הייתי אמורה להשלים שעות שינה של תורנות], לעמול על הכנת שקפים וגרפים ידניים.

המשך היום היה אטרף של פעולות רציפות: נטילת דמים במחלקת יולדות וביקור רופאים במחלקה, תפירת אפיזיוטומיה בחדר לידה, טיפול ביולדת מדממת, איזון של אישה עם רעלת הריון, גרידה בחדר ניתוח, לידת עכוז דחופה, ניתוח קיסרי לתאומים, ביקור רופאים במחלקת סיבוכי הריון, ועוד..חד גדיא חד גדיא.

ולאחר יום מתיש, נסיעה חזור באוטובוסים ובטרמפים, לבית עם ילדים שמצפים לאימא, שהיא כל כך עייפה שרק את המיטה היא מבקשת. אבל ראיתי אימהות אחרת. אימהות שלמה וממצה. חברותיי האברכיות חזרו הביתה בשעה 13.00, פגשו את חוויותיהם הטריות של הילדים החוזרים מהגן עם חיבוק של אימא, זכו לקבל לידיהם פתקים וציורים ששולשלו על ידי כפות ידיים רכות ושמנמנות, אכלו ארוחת משפחתית עם הילדים, ונמו יחד שנת צהריים.

בעלי היה שח לי שאני מחמיצה את המתנה היקרה שהעניק לי ריבונו של עולם, ושמה –אימהות. 'הילדים יסתדרו, 'הוא היה אומר. 'קבלת ברכה מהרב שלמה זלמן אויערבך, זצ"ל, ואני לצדך, וריבונו של עולם בוחן הכליות והלב, יודע היטב שאת פועלת מתוך שליחות ויסייע בעדנו, אבל חבל לי כל כך עלייך, אשתי היקרה. לא מגיע לך ליהנות  מפרי בטנך?', וכך המטפלת המסורה, גאולה, נטלה ממני, בלא משים, את כתר האימהות. וזה כתר מלכות, כולו הוד והדר.

אז למה, בדורו של משיח, אני רואה נשים שחוזרות הביתה בשעות מאוחרות ומהססות בהנחת כתר האימהות על הראש? הן עייפות, ומוסחות, ובעיקר- חסרות געגוע. אולי מים גנובים יימתקו, ולכן היה בי געש של געגוע לילדיי ולביתי. ואולי, בדורו של משיח יש המון התעסקות עם מה מתאים לי ומה פחות, וכך קשה להתחבר עם כל הלב ולהיות אמא של מלכות. התפקיד פחות נוצץ. אין תעודות הוקרה ותארים ותמריצים. כל כבודה – פנימה.

אז איך מחזירים לאימהות את הכתר הראויה לה? מתאהבים. ממלאים את הלב במנה גדושה של הכרת הטוב על הזכות להיות להורה, מי כמוני מכירה זוגות שלא זוכים לכך. ומרחיבים את המבט מעבר ל'כאן ועכשיו'. כי אין מתנה יוקרתית ומתגמלת יותר מתפקידך כאם. והתוקף לא פג. זה לדורות ולדורי דורות.
יהי רצון שנזכה כולנו לצאצאים אוהבי שמו ולומדי תורתו באהבה.