דור חדש שכולו תימהון. יום ירושלים חלף, אבל אני עוד לא נרגעת מההתרגשות האופפת את היום הזה. כבר 47 שנה כל פעמיי מובילים אל ירושלים. מהמכללה בירושלים, עבור אל לימודי הרפואה בבית חולים הדסה, ועד לעבודה בשערי צדק ובמרפאות בעיר. מדי בוקר בבוקרו, במשך כמעט חמישים שנה, אני זוכה להיות ירושלמית וסביבי נופי הוד. כל דרכיי מובילות לירושלים – משער הגיא, להרי יהודה, לאריות המקבלים את פניי בשערי העיר – ואין ליבי גס ביופייה. בטוחני שאין אדם שגר בירושלים שיכול להתרגל להוד יופייה. בעיניי, כל פלאי תבל לא ישוו לה, מהסיבה הפשוטה שהעיר הזאת היא שלי. ועל כולנה עלתה ישיבת בית אורות הצופה על הר הבית, הושט היד וגע בו. אני מקווה לחגוג את יום השנה ה־50 לעלייתי ארצה, המתקרב ובא, במקום המרהיב הזה.
מדי שנה ביום ירושלים היה פוקד אורי אליצור את ישיבת בית אורות על הר הצופים, והיה צופה בהנאה בקבוצות הנערים והנערות הרוקדים (בנפרד) עם דגלי ישראל. "יש פה למטה רחבה מוארת בדגלים. ומסביבה – חושך. זורמות לתוך מעגל האור חבורות־חבורות של נערים ונערות בכחול לבן… מישהו צריך לכתוב עליהם נוסח חדש של מאמר הדור. דור אחר שגם הוא כולו תימהון. התאורה החזקה שברחבה, ומעגל החושך שמסביבה, יוצרים הרגשה כאילו הם באים מן האין… עוד קבוצה ועוד כיתה ועוד חבורה, שמחים ושרים ורוקדים, נערים ונערות, לגמרי בנפרד אבל מאוד ביחד. וגם זה פלא בעיניי. הנוסחה המאוזנת הזאת, של אחווה ורעות ומעורבות, יחד עם צניעות ואיפוק והפרדה. מין נוסחה של בנות ירושלים במוצאי יום הכיפורים, שהדור שלי לא ידע אותה… איש לא יאמין שהיא אפשרית". אנחנו חלק מהדור הזה שעליו דיבר אורי אליצור. אנחנו בפנים.
המוח של תורמי הכליה. הנה צמחנו וגדלנו והתחזקנו, ואנחנו כבר לא עופר איילים נרדף אלא גור אריה יהודה הדורך על במותי ארצו. ארץ ישראל השתבחה במומחי הייטק, בגז שפורץ מהים שסובב אותה, בלימוד התורה, בכלכלה, במדע, בחתני פרס נובל ועוד. אבל אחד ההישגים המרשימים ביותר בעיניי הוא המספר הענקי של תורמי כליה מן החי. גם בנושא הזה אנו באחד המקומות הראשונים בעולם, וזאת תופעה שהיא לכאורה כולה תימהון.
לפני כמה שנים פרסם עיתון הארץ מחקר שביקש לבדוק מה מתחולל במוחם של תורמי כליה. לדעת החוקרים התופעה האלטרואיסטית החריגה הזאת היא משהו על־טבעי הדורש הסבר מדעי, שאיננו מבוסס רק על ערכים וחינוך ואהבה פשוטה לזולת. החוקרים נטלו מדגם של אלטרואיסטים מהסוג הזה ומדגם של אנשים "רגילים", ובדקו כיצד מגיב המוח שלהם לכאב של אחרים. הנבדקים נדרשו לצפות בסיטואציה שבה הופעל לחץ לא מבוטל על אגודל של מתנדב. באמצעות מכשיר MRI בחנו החוקרים את הפעילות המוחית של הנבדקים, ומצאו כי אצל האלטרואיסטים הפעילות המוחית הייתה קרובה מאוד לזו שנוצרת כתוצאה מכאב אצל האדם שעליו הופעל הכוח, בניגוד לקבוצה השנייה שלא חוותה את הכאב. תורמי הכליה חשים כנראה את כאבו של האחר הרבה יותר מהאדם ה"רגיל". הם מצטיינים באמפתיה אנושית. ועדיין, כל הסבר ביולוגי לא יטשטש את קידוש השם הענקי שנישא על כנפי תרומות הכליה. פשוט רוצים להוסיף חיים.
חרטה חוצת מגזרים. וגם מילודה לא תנח ידנו. בעשר השנים האחרונות חל זינוק עצום במספר הלידות היהודיות השנתיות – מ־80 אלף ל־180 אלף לידות בשנה, כשעיקר השינוי נזקף לזכות העלייה בפריון של האוכלוסייה היהודית־חילונית. וזה עסק משתלם. כשכיהנתי כחברת הוועדה הלאומית לדמוגרפיה, ועדה שהקים בן גוריון, הובאו מחקרים דמוגרפיים על כך שרוב הזוגות בשנותיהם הכסופות מצטערים שלא היה להם לפחות עוד ילד אחד נוסף. התופעה חוצה מגזרים, והיא בגדר חוכמה שלאחר מעשה. אחד מגדולי מומחי הפריון שח פעם ברגע של גילוי לב, בחוכמה השמורה לכסופי שיער: "לו את כל האנרגיות המושקעות עתה בנכדים יכולתי להעניק לילדים שלי, לו רק היה לי פנאי ופניות נפשית לעצור את רכבת ההרים של הפרנסה ולהאט את צעדיי במרוץ החיים הסוער, הייתי אז עושה אחרת". גם הציבור החילוני מבין שבטוב העולם נידון. להוסיף חיים זה לתת תעודת אחריות למציאות אופטימית, זה להיות מחויב להבנה שמחכה לדורות הבאים עתיד ורוד אפילו יותר ממה שיש לנו היום.
בין פוליטיקאי לתרנגולת. כדי להאיץ את פעמי המשיח יש צורך להיות מחויב. כאשר אורי אורבך נאלץ להניח את הקולמוס כדי לדשדש בבוץ הפוליטי, הוא עשה זאת מתוך תחושת שליחות. וכך כתב: "התרנגולת שתורמת את ביצתה לארוחת הבוקר שלך – מעורבת, וכשהיא תורמת את בשרה לארוחת הצהריים – היא כבר מחויבת". קרי: כעיתונאי אתה מעורב, כפוליטיקאי אתה מחויב. אין ספק שכיף יותר להביט ממעוף הציפור על אירועי השעה. זה סטרילי כל כך, אין חשש לזיהום. אבל ככל שאתה דש את הבוץ ברגליך, אתה הופך להיות מחויב. וכמה הוא צדק.
מה לומדים מהתור במכולת. הציבור שלנו מחויב. הוא נוטל על כתפיו סרבל עמוס בלהט השליחות, ובדיוק מזה נולד הפחד של הציבור עם האג'נדה הפרוגרסיבית. קמפיין ההדתה נולד כתגובה להתגברות כוחנו בכל המערכות – בצבא, במדע, בפוליטיקה, במערכת המשפט, באקדמיה ועוד. לדידם, אנחנו הולכים לכבוש להם את המלכה בבית ולגנוב להם את המדינה. הבעיה היא שאחינו לא מכירים אותנו באמת.
אבי עמד על כך שנגור בשכונת נווה אביבים שברמת אביב. כמה היה לי קשה. רציתי חברות דוסיות, רציתי שכנים שומרי שבת, רציתי סניף בני עקיבא קרוב. אבל הוא ביקש שנלמד לתת דוגמה, שנחשל את שרירי ההגדרה העצמית שלנו, שנדע לצמוח מתוך מציאות מורכבת. כדי להשפיע באמת על הסביבה צריך פגישות פנים אל פנים מתוך מגורים משותפים, עמידה יחד בתור למכולת או לרופא, להלוות זה לזה שקית או קרטון חלב. רק כך אפשר לשקף בצורה אותנטית ופוטוגנית את הפנים היפות של התורה המתוקה שלנו. ועוד נראה כמה טוב יהיה – לאט לאט יתרחבו מעגלי הריקודים של עוד קבוצה ועוד כיתה ועוד חבורה, שמחים ושרים ורוקדים, נערים ונערות, לגמרי בנפרד אבל מאוד ביחד.