לידות שקטות

היא כבר תיכננה את חופשת הלידה לפרטי פרטים ועל גבה העמיסה משימות רבות… בכל פעם שעולה בראשה תכנית או רעיון חשוב, היא אומרת בליבה: 'זה יחכה לחופשת הלידה'. החדר של הנסיך כבר מוכן –במהלך בדיקת העל-קול, גילו להם שזה בן זכר, והם אף הכינו אלבום תמונות דיגיטלי של העובר, כשהוא מפהק, מוחה כפיים, ועוד תעלולים.. והיא כבר מדמיינת אותו בעוד שנים מספר- ילד מתולתל עגלגל בגן חובה, ואחר כך בתלמוד התורה, בישיבה ומתחת לחופה…

הביטוי 'לידה שקטה' הוא ביטוי עממי למוות תוך-רחמי של עובר בר-חיות-הכוונה היא לגיל עובר 28 שבועות ויותר, או משקל לידה 1 ק"ג או יותר.

שיעור לידות המתת העולמי הוא סביב 18 ל-1000 לידות, וזה נמצא בתהליך ירידה מתמדת. ישנן סיבות רבות להתרחשות זו: בעיות בקרישת הדם הגורמות להפרעה שלייתית, מומים עובריים למיניהם, זיהומים תוך-רחמיים, מחלות קשות של האם, פיגור בגדילה התוך-רחמית וסיבוכי חבל הטבור, וסיבות בלתי-ידועות. מקובל ליילד את האשה סמוך למות העובר, אך צורת היילוד משתנה ותלויה בגיל ההריון, מצג העובר ועוד.

לאחר הלידה שולחים את רקמות העובר ואת השיליה לבדיקה על מנת לנסות להגיע לידי אבחנה לסיבת מות העובר, לצורך מניעת הישנות התופעה בלידות העתידיות. מקובל לקבור את העובר בחלקה מיוחדת לעוברים בלי מצבה נפרדת, לפי רוב הפוסקים לא קורעים קריעה, ולא אומרים 'ברוך דיין אמת', למרות אובדן החלומות שהתנפצו… ואין יושבים עליו שבעה.

אני עברתי חוויה קשה זו בתשעה באב לפני כעשרים שנה. הייתי אז בשבוע 26 להריוני, [ולמרות הפצרותי שהבשורה תישאר בחיק המשפחה, התאומות החמודות שלי דאגו לעדכן את השכנות  ואת בנותיהן על הריוני כבר משבוע עשרים], כך שהציפייה המשפחתית והשכונתית כבר היתה גדולה.

תוך כדי עבודתי במרפאה, שמתי לב פתאום לכך שהדרישת שלום היומית, בדמות תנועות עובר, חסרה לי מזה כחצי יממה, ואז, לאחר שסיימתי לבדוק את הפציינטית האחרונה, ניסיתי להאזין לדופק העוברי שלי בדופטון [מכשיר להאזנה לדופק העובר] ללא הועל. ניגשתי לטכנאית האולטראסונד הנחמדה [הרווקה] וביקשתי שתשים מתמר על בטני, ליתר בטחון. והנה, אכן, ניצפה עובר ללא דופק.

אני, כנשות נוגה, פרצתי בבכי שקט, ואז אמרה לי אותה טכנאית בעיניים נוגות: ד"ר חנה היקרה, כך אני מרגישה מידי חדש בחדשו כשחולף הביוץ ואני עדיין לא נשואה'… כמה תובנות קיבלתי מהמשפט העצמתי הזה… זה ליווה אותי הלאה במשך שנים בעבודתי… עברתי גרימת לידה ולאחר מכן גרידה, ואף הראו לי את הוולד. אך הקשה ביותר היה החלב שהגיע למחרת, לשמע תינוק [אחר] שבכה, ואף אני בכיתי אתו…

חזרתי הביתה בידיים ריקות, ולמרות שהבית היה מלא בילדים מקיר לקיר, לא כהתה המועקה הקשה שהרגשתי. תחושת האבל היתה מאד מוחשית. הילדים שאלו כל מיני שאלות מביכות, והשכנות התבוננו בי במבט של פליאה מעורבת ברחמים. לאחר תהליך ההכחשה, התחלתי עם האשמות עצמיות חסרות שחר, כמו 'למה הרמתי את הילד?', למרות שבליבי הבנתי שאין כל קשר, רק הנפש מחפש להאשים מישהו… ולבסוף הגיעה ההשלמה והציפיה להריון הבא…

כמו בנושאים רגשיים-חברתיים אחרים הגישה לעיתים משתנה עם הזמן. לדוגמא, בניגוד לגישה הפסיכולוגית  שהיתה קיימת עד לא-מזמן שדגלה בכך שזוג ההורים יתבונן בעובר המת על מנת להשלים את תהליך הפרידה בצורה נכונה, ואף לחצו על הורים שלא היו מעוניינים בכך לראות את העובר המת ולהחזיק בו כדי שלא תיגרם להם פגיעה רגשית ונפשית עתידית – היום סוברים שראיית העובר המת והחזקתו בידיים חשובים רק במידה שהזוג רוצה בכך, אך אין בשום אופן ללחוץ בענין זה על מי שזה קשה לו.

יש מעט התייחסות בספרות הרפואית לצדדים הרגשיים של חוויה קשה זו. הרי מדובר באשה שחשה בתוכה תנועות עובר, וכבר רקמה חלומות והנה בעיני רוחה הוא כבר נער, והיא מדמיינת אותו כחתן ביום חופתו… הטיפול הרגשי בזוג שעבר 'לידה שקטה' כולל בתוכו מספר מרכיבים חשובים: עיבוד האבל ורגשות האשם והאובדן, שיחזור מהלך האירועים, ועוד. יש אף הטוענים שכדאי לבנות מסגרת דמויית-'שבעה', שתאפשר תנחומים ותמיכה על ידי חברים וקרובים. במקרים מורכבים יש לשקול שיטות טיפול מיוחדות כדי לעבד את האבל; אחת השיטות היא 'טיפול בתנועה' – מחול מיוחד המביא לידי ביטוי את החוויה של גוף שנושא בתוכו חיים שנפסקו.

בנוסף קיים צורך בתמיכה זוגית, כאשר יש מעט מידי התיחסות לכך שגם גברים חווים אבל, ומאידך קיימת ציפייה בציבור שהגברים יהיו חזקים ותומכים, ולכן חשוב הדיאלוג בנושא. אם ישנם ילדים גדולים במשפחה יש לתת את הדעת על צורת ועיתוי העברת  המידע אליהם על מות העובר. כדאי גם להכין את הילדים למפגש עם חבריהם, ולהתמודדות עם שאלותיהם ותגובותיהם.

תהליך האבל על כל מרכיביו והקושי העובר על בני הזוג מבוטא יותר מאלף מילים בשיר דלהלן:
שיר 'על מות תינוק'-שיר על אבדן הריון
פניה ברגשטיין
'ילדִי,
כל השבילים לא עברת
זועקים ברגלי,
כל השירים לא שוררת
חונקים את גרוני,
ילדי בן-אוני.

כל הפרחים לא קטפת,
כל הזרים לא אספת,
צורבים את עיני,
עוללי…'