admin
שדולה נולדה. לפגישה הזאת ציפיתי כמה חודשים. אני בדרכי למשכן הכנסת, וכדרכם של מאותגרי קשב וריכוז נעלמו מזיכרוני פרטים רלוונטיים כמו השעה הנקובה בהזמנה והמיקום המדויק של הישיבה שאליה הוזמנתי. לא היה מנוס מלפתוח את דוקטור גוגל ולרפרף באתר הכנסת. הדבר הראשון שלכד את עיניי היה הוראות הלבוש המחמירות: אסור להגיע בסנדלים, יש לכסות את הרגליים, אין ללכת בבגדים קרועים. תקנון מחמיר הרבה יותר מתקנון של כל אולפנה ממוצעת. חלק מכבוד המקום הוא כבוד הלבוש.
אז נולדה שדולת נשים חדשה – מזל טוב, ולכבודה הגעתי באותו יום לכנסת. ראשית דרכה בכפר חב"ד, בביתה של חברתי היקרה, האישה והאגדה, מלכהלי. לשם התאספו ובאו עשרות נשים, בעיקר מהציבור החרדי אבל גם מהציבור החרד"לי, מתוך רצון להביע את הקול הייחודי של האישה החרדית־חרד"לית. נפרשה יריעה רחבה של נושאים – תעסוקתיים, חברתיים, רפואיים, כלכליים, ערכיים, חינוכיים ועוד. בין השאר: שדרוג נושא המקוואות, פתרון למטופלות חרדיות עם אנורקסיה, קידום הכשרה אקדמית נפרדת, עמידה על חופש העיסוק של אומניות חרדיות שמבקשות לשיר בפני נשים ועל קיום אירועים נפרדים במרחב הציבורי. והיריעה רחבה.
אחרי שהוחלט על הקמת שדולה ואחרי דיונים רבים, קרמה השדולה עור וגידים והתכנסה בראשות חברת הכנסת לימור סון הר־מלך – עם שלל מטפחות, כובעים ופאות, וגם ילדים יונקים שהצטרפו לחגיגה. הרבנית גופשטיין הציפה את נושא המקלטים לבנות, והרבנית נעמה מושקוביץ העלתה את חשיבות התמיכה בנשות אברכים. במפגש נכחה גם נעמה זרביב, יושבת ראש עמותת שוברות שוויון, שמפצירה בי במשך שנים להקים פקולטה ללימודי משפחה במקום לימודי המגדר. עוד חזון למועד.
הנגטיב לתמונה הנוצצת. החגיגה נגמרה והזדרזתי להגיע למרפאה. שם חיכתה לי נערת בת מצווה מתוקה ונבונה לצורך ריאיון. היא ראיינה אותי בכישרון רב, ורשימת השאלות הארוכה עסקה בבחירות שלי. ניסיתי להראות לה את תמונת הנגטיב של הטייטל הנוצץ. סיפרתי קוריוזים על החיים ליד – ממש לא עם – ילדים קטנים, כשאני כמעט לא רואה אותם בשעות היום. בסוף היא שאלה אותי מה פירוש הביטוי "כל כבודה בת מלך פנימה", ומבט נוקב ומסוקרן ליווה את השאלה. השבתי לה בהארה רגעית שהכוונה היא כשהאישה מחוברת לפנימיות שלה – היא על מקומה ולא מתבלבלת מסביבתה. סיכמתי שאם היו נותנים לי הזדמנות שנייה, כאשר אני מצוידת בתובנות שרכשתי עם השנים, בוודאי שהייתי עושה את הדברים אחרת. הייתי מאפשרת לעצמי את הזכות לחוות אימהות מספקת במלואה. אני חושבת שלכל אישה שיולדת ילדים מגיע גם ליהנות מתקופת הגידול שלהם, שחולפת מהר כל כך, גם אם היא יכולה להסתדר אחרת. אבל זאת חוכמה שלאחר זמן.
כל אדם רוצה הזדמנות שנייה. הדור שלנו נולד עם מחשב ביד והוא בטוח שתמיד תהיה הזדמנות שנייה. וזאת למה? הרי במחשב ניתן לבטל את הבחירה האחרונה, לחזור כמה צעדים, למחוק ולנסח מחדש, ואצל המתבגר הממוחשב נוצר הרושם שכך זה גם בחיים. ולא היא, לפחות לא בדרך כלל. יש סיטואציות שבהן יש מועד ב', ואדם יכול להתחרט, כמו בפסח שני. אבל עם כל הרצון להתחיל מבראשית, ההזדמנות השנייה עלולה להיות פחות נוצצת מהראשונה. נחמד מאוד להקריב קורבן בפסח שני, אבל הפסח הזה מנותק מחג המצות, הוא מנותק מרבבות אלפי ישראל שבשבילם זהו סתם יום של חול. זה כבר לא הדבר האמיתי. כך בחיים – גם כשיש אפשרות לתקן, היא לא תהיה תמיד מבריקה וחלקה כמו המקור. וגם את זה צריך להביא בחשבון.
ללמוד על חשבון המטופלים. גם ברפואה יש מקרים שבהם נדרשת לפעמים הזדמנות שנייה. יש מושג של דעה שנייה, second opinion, כאשר המטופל רוצה לוודא בעזרת מומחה נוסף שאכן הטיפול שמוצע לו הוא האופטימלי. כיועצת של קופות החולים אני משתדלת מאוד שלא לבטל במחי יד את מה שאמרו קודמיי, הרי הקולגות שלי שקלו את דבריהם והם מבינים לא פחות ממני מה נכון למטופלת שיושבת לפניי. אך לעיתים עוד זוג עיניים יכול להאיר את המקרה באור אחר.
היום ישנה אפשרות להימנע מראש מהצורך בהזדמנות שנייה. כשלמדנו רפואה וכמתמחים היו לא מעט פעמים שהתנסינו "על רטוב" על חשבון המטופלים. נטילת דם מהזרוע לומדים בדרך הקשה – בעיקר למטופל שנדקר שוב ושוב. וכך בכל פרוצדורה רפואית, בדיוק כמו מוהלים, חובשים, ועוד בעלי מקצוע רבים. היום ישנם סימולטורים לתרגול מצבי חירום, לאימון צוותי החייאה, לתרגול ניתוחים לפרוסקופיים, להדמיית לידות ועוד. כך אפשר לרכוש מיומנות בעזרת בובות ולא על חשבון המטופל המסכן. כמה כואב לי על כל הפגים שדקרתי, על כל הצינורות שהחדרתי, כשהמיומנות נרכשה על גבם של המטופלים הראשונים שפגשתי. אבל אז זה היה בלתי נמנע, כך לומדים. היום הבובה נדקרת במקומם. אבל זאת חוכמה שלאחר זמן.
ללמוד ולבכות. אפילו מתן תורה שלנו התקיים בהזדמנות שנייה. הלוחות הראשונים הופלו על ידי משה רבנו ונשברו כי לא היה ראוי לתת אותם לעם שחלק ממנו רוקד עתה סביב עגל הזהב. ואילו הלוחות השניים, שהם ההזדמנות השנייה, הם אלו שנשארו שלמים עד היום הזה, ומצפים להתגלות מחדש בבוא המשיח בקרוב. בחג השבועות התבשמתי מהתורה. ואגלה לכם סוד כמוס: בעלי הסכים ללמד אותי קצת גמרא. ישבנו זמן לא רב, ופרצתי בבכי. הרגשתי פתאום את ההחמצה הגדולה של מי שאינו יכול לצלול לים הזה שאין לו סוף, שלא מבין אילו חיים מופלאים נמצאים מתחת לפני השטח. ותמהתי איך אפשר לקרוא לבני התורה, אשר בקיאים בשפה הארמית, בש"ס, בתוספות, ברש"י ובמפרשים – בורים?
גם לנו כזוג ניתנה הזדמנות שנייה. כשהכרתי את בעלי לראשונה חרשנו את רחובות תל אביב במשך שלושה חודשים, עד שהוא החליט ביום בהיר אחד שזה לא מתאים. התאבלתי על זה והמשכתי קדימה. רק לאחר כחצי שנה, במוצאי שבת חורפית כשהתארגנתי לדייט (שאותו ביטלתי, כמובן), הגיע הצלצול המפתיע ומעבר לקו בקע קול מוכר שביקש לקבל הזדמנות שנייה. החלטתי לזרום עם זה, וכך הגענו עד הלום.