לא תחמוד

האגדה היוונית מספרת על נסיך בשם נרקיסוס, שהיה יפה תואר ויפה מראה. ופעם, כשהתכופף לשתות מים מן הנהר, הוא ראה את פניו היפים.
נרקיסוס לא היה יכול להתיק את עצמו מהמראה הנפלא שלו, וכך נשאר שם ולא זז כשהוא מביט בבבואה שלו עד שמת מרעב ומצמא. הפסיכולוגים הפכו את הסיפור הזה לסמל לאהבה עצמית שגורמת לאדם לאבד פרופורציות, להביא על עצמו הפרעות נפשיות, ולהיכנס להתקפי צער ודיכאון אם הוא לא מצליח להשיג את מבוקשו.
חמדה של דבר ששייך לזולת, היא בוודאי מידה מגונה. בפרשת ואתחנן משתמש משה רבנו בדיבור העשירי בביטוי ‘לא תתאווה’ במקום ‘לא תחמוד’ המופיע בפרשתנו. החמדה כאן היא עצם התאווה לדבר שאינו ראוי. לאו דווקא לא ראוי מצד עצמו – אלא לא ראוי מפני שהוא אינו שלי. בוודאי שזו אינה מידה טובה. אבל נשאלת השאלה, האם מדובר על איסור כזה חמור שראוי שיחתום את עשרת הדברות?
והנה, הרמב”ם קובע שאיסור ‘לא תחמוד’ הוא גבול ששמה התורה לפני האדם כדי שלא יגיע למעשים חמורים כדי להשיג רכוש שהוא חפץ בו, חומד אותו או מתאווה לו. ויתכן לפי זה, שהדיבר העשירי כאילו מסיים בתיבה ‘וכדומה’. כלומר, שימו לב להגביל את עצמכם, עם ישראל, להתרחק מאיסורים. שימו סייגים בעניינים של בין אדם למקום ובענייני בין אדם לחברו, כמו שאני, ריבונו של עולם, אסרתי את החמדה שלכם כדי שלא תגיעו בגללה למקומות שאינם ראויים באמת.
רבי אברהם בן מאיר אבן עזרא דן בעניין איסור החמדה כבכל האיסורים שבלב: ושואל איך אפשר לחייב אדם בדברים שבלב? והוא משיב שהאדם חייב להרחיק מדעתו דברים שאינם שייכים אליו, ולדאוג להציב קיר חוצץ בינם לבינו.
חמדה קיצונית יכולה להביא את האדם גם לשיבוש רוחני גמור. בגמרא מסופר על מעשה באדם שנתן עיניו באשה אחת שלא הייתה שלו, והעלה לבו טינא – שזו מחלה קשה ומסוכנת. ובאו ושאלו לרופאים, שהשיבו שאין לו תקנה אלא אם כן היא תינשא לו. והגמרא דוחה את כל ההצעות משום כבודן של בנות ישראל. אבל המציאות הזו בעיני חז”ל קיימת. ההתרחקות מהחמדה אינה באה רק להציל את האדם מעשיית איסורים, אלא גם באה להציל אותו מעצמו – שלא יכסוף ויתאווה לדברים שאינם שייכים אליו כלל, כדרכו של עולם.
לעיתים אני פוגשת זוגות מאותגרי פריון שמרגישים קושי עם הלידות התכופות של בני משפחתם. אנחנו מנהלות שיחות עומק אמוניות, ולבסוף אנחנו מגיעים יחד לתובנה שאין הם עוברים על ‘לא תחמוד’. הם פשוט מאד מתאווים למציאות ההריונית. את זה ניתן להבין. ברגע שמובן שמפתח חיה בידי ד’, ושכל נשמה שאמורה לרדת לעולם דרכם, אכן תרד – הם מוצאים מרגוע.

פורסם בגילוי דעת