לא חייבים לי כלום

הברך של המדינה כואבת לנו. כשעלינו ארצה, ואנחנו משפחה עם שמונה ילדים בני חצי שנה עד 14 והוריי בעשור החמישי לחייהם, אבי סירב לקבל סל קליטה. לא היה להורים שלי פשוט וקל. בדיוק אז אבי חלה ולא יכול היה לקבל את המשרה שחיכתה לו באוניברסיטת תל אביב כמרצה, אז גם פרנסה לא הייתה. ובדיוק אז פרצה מלחמת יום כיפור, והמצב במשק היה בכי רע, ואמי, שהייתה מטופלת בשמונה ילדים קטנים, עוד לא עבדה. אבל אבי היה איתן בדעתו: מהמדינה אני לא לוקח, אני בא לתרום.

השיח המקובל היום במרחב הציבורי הוא שיח של זכויות – "המדינה חייבת לי", "המדינה לא שומרת עליי", "המדינה לא דואגת לי לדיור", "המדינה לא מתגמלת אותי כספית". אוי, המדינה, המדינה, המדינה. האמת היא שהשיח על כל הדברים שהמדינה חייבת לנו ולא נותנת לנו הוא שיח אוטו־אנטישמי שרק מחליש אותנו מבפנים. זה חוסר פטריוטיות. זה כמו לכעוס על הברך שלי שלא משתפת פעולה בהליכה מהירה, כאשר הברך היא אני. כמו שבזמנו אמר הרב אריה לוין זצ"ל על הכאבים של אשתו, צריך לומר גם היום: הברך של המדינה כואבת לנו.

אבל אפשר לעבור משיח של זכויות לשיח של חובות, מה אני יכול לתת למדינה ולא מה אני אמור לקבל ממנה. כי הרי המדינה זה אנחנו. זה אתה ואני. וכולנו ביחד בונים אותה ותורמים לה בכל מאודנו כדי להפוך אותה למקום טוב עוד יותר, ובכך גם נוכל להאיר את העולם כולו.

באנו כדי לתרום. אבל מה לנו כי נלין על עצמנו, הרי זהו השיח בעולם הפרוגרסיבי של היום. מה העולם חייב לי, מה הסביבה חייבת לי, מה ההורים חייבים לי, מה מערכת החינוך חייבת לי, מה הרבנים חייבים לי, מה המנהיגים הפוליטיים חייבים לי. להמשיך?

אם אכן פנינו לתיקון עולם, אנחנו צריכים להפוך את הנרטיב לשאלה מה אנחנו יכולים לתרום לעם ולמדינה בכל רגע נתון. כך גם בתוך המשפחה. אם יש עבודות בבית, כולם מתגייסים לעזור. אם יש בעיות בלימודים, נבדוק עד כמה זה תלוי בנו. אם שליחי הציבור מאכזבים, נחשוב איך נוכל לתרום למציאות מתוקנת יותר בבחירות הבאות. באנו לעולם כדי לתרום, ובתקופה זו זה בולט ביתר שאת. חסר גלגל? אני הגלגל. אם יש למדינה כאבי ברך, אני האורתופד. ובאמת, עם ישראל בפועל נוהג כך. לאחרונה התוודעתי למיזם 'חיבורים בחקלאות', של עמותה שמחברת בין המתנדבים ובין החקלאים שמשוועים לידיים עובדות. המיזם הזה מוסיף רק טוב – win-win גם לכלכלה וגם לביטחון, גם ליבול החקלאי, גם לחיבור לארץ ישראל היפה ואפילו לשידוכים. חבל מאוד שהתקשורת שלנו לא מתגייסת להיות גלגל, ואולי דווקא להפך.

כך מתלכדים הקופים. בחצי המאה האחרונה החדשות הפכו שליליות יותר ויותר, כך קבעה הלשכה הלאומית למחקר כלכלי השוכנת באוניברסיטת קיימברידג' שבארצות הברית. הסיבה לכך לדעתה היא התחרותיות ההולכת וגוברת בין כלי התקשורת על תשומת הלב הציבורית. הם הפכו נואשים יותר בצורך למשוך קהל, ולכן הם פונים להטיות שליליות. סיקור חיובי מעורר עניין פחות מסיקור שלילי שמושך יותר את העין. מצטרף לכך מה שכתב האנתרופולוג הבריטי רובין דאנבר, שהרכילות שומרת על ליכודן של קבוצות בטבע. קופי אדם מתגבשים ומתלכדים באמצעות "גרוּמינג", פעילויות הדדיות של ליטוף, סירוק, פליית כינים וניקוי העור של חברי הקבוצה, אלא שהפעילות זאת תובעת זמן רב ומגבילה את גודלה האפשרי של הקבוצה. בני האדם פיתחו את השפה כצורה יעילה יותר של גרומינג. לסרק וללטף ולפלות כינים אפשר רק לאדם אחד בזמן נתון, אך לדבר אפשר עם כמה אנשים ביחד. מכל השימושים בשפה, הרכילות לדעתו היא האמצעי החשוב ביותר לליכוד הקבוצה, מפני שזו דרכם של חברי הקבוצה ללמוד על מי הם יכולים לסמוך ועל מי לא. אולם כידוע הקב"ה אסר עלינו דווקא את הרכילות הזאת, את העברת האינפורמציה בין איש לרעהו ואישה לרעותה על מה שקרה וקורה אצל פלוני ופלונית. כנראה שלדעת ריבונו של עולם אפשר להתלכד ולהתאחד גם בשיטות אחרות.

מי הגיבורים שלי. צריך לכבד ולהוקיר את התרומה הייחודית של קבוצות נבחרות בעם, ולא תמיד יש לזה ביטוי. הם רחוקים מאור הזרקורים לא רק בימים אלו, אבל במיוחד בימים אלו. הם לכאורה נמצאים במקום משני יחסית ללוחמי צה"ל, ובוודאי בעת הזאת. אין להם דרגות ומדים ונשק ותמונות הרואיות וסרטונים מהשטח, אבל כולנו חייבים להודות שהם המנוע של כל העשייה הלאומית. הם תחנות הכוח לכל הדברים הגדולים שקורים לנו ולעולם. הם בונים את רוח האומה. אלו בני התורה, תלמידי הישיבות, האברכים ומשפחותיהם.

אנחנו שומעים סיפורים על גיבורי הקרב, ואף לא סיפור אחד על לומדי התורה. מדי ערב אנחנו אומרים בתפילה "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה", אז בואו נחליט מי הם הגיבורים באמת. האם ייתכן שאנחנו משדרים לדור ההמשך שהצבא הוא מעל הכול – גם מעל התורה? ברור שלא. כל המלחמה הזאת היא על הרוח, לא במקרה היא מכונה מלחמת משיב הרוח. נשות האברכים עומדות מאחורי הקלעים ומאפשרות להם לעשות ולפעול ולחזק את התשתית הרוחנית של העם, עכשיו ולדורות. שלהם – שלנו הוא. בדיוק כמו בימי עזרא ונחמיה.

מה התרחש בימים ההם? בתחילת תקופת בית שני, בימי עזרא ונחמיה, היה צורך ליישב ולבנות ארץ הרוסה ולהכין את העם והארץ לקיבוץ גלויות מסיבי. עזרא פעל בדרך של חינוך ושכנוע, נחמיה פעל בדרך אסרטיבית ותקיפה. עזרא היה איש רוח ותלמיד חכם, ונחמיה היה מנהיג סמכותי ואיש צבא. לדורות נזכר בחז"ל תמיד בכבוד ובהערכה דווקא עזרא, שעליו נאמר שהוא היה שני אחרי משה רבנו בהעמדת התורה וקיומה על ידי העם, ונחמיה מוערך פחות. אולי לזה התכוון הנביא כאשר ניבא "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבא־ות". הדרך הארוכה של חינוך, גם אם תוצאותיה לא נראות על פני השטח, היא הדרך העדיפה והמועילה יותר מדרך התקיפות והממלכתיות, גם אם היא פוטוגנית פחות. זה דומה למציאות שבה אנו נמצאים כרגע. אבל סוף הגדולה לבוא, ודברי הנביאים עתידים להתגשם אות באות.

תודה רבה ללומדי התורה. אתם הגיבורים שלי.