מאז המחקרים הראשונים של החוקר הידוע מנדל בזרעי אפונה מצבעים שונים ועד היום עקרונות הגנטיקה נשארו פחות או יותר קבועים: קיימות תכונות דומיננטיות שמתגברות במצבים מסוימים על תכונות רצסיביות (=נשלטות), והשאר היסטוריה. לא היינו מגיעים היום לשיבוטים ולברירת זנים עמידים בחקלאות ובכל מדע הביוטכנולוגיה בלי ההתחלה הזו.
לפני שנים מעטות הצליחו המדענים 'לייצר' כבשה חדשה מתא שנלקח מעטין של כבשה והושתל ברחם של כבשה אחרת, ובו גדלה הכבשה החדשה עד ההמלטה. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבעל חיים 'גבוה' נולד לא מהתחברות של זרע זכר לביצית נקבה, אלא מתא שלם בודד.
מבחינה גנטית הכבשה החדשה היא כעין תאומה-זהה של הכבשה 'התורמת' כאשר תותאם טכנולוגיה זו גם לשיבוט של בני אדם, המהפכה הביו-טכנולוגית הזו תעורר שאלות הלכתיות קשות: האם הנולד נחשב 'אדם' לכל דבר? ומי הם הוריו של אותו ולד, אם בכלל? האם 'אבי' התא שממנו נוצר הוולד הוא אביו (או אמו)? אולי אין לו כלל אב ואם? אנשי האתיקה חוששים שהתפתחות השיבוט תאפשר לייצר באופן 'סידרתי' אנשים בעלי תכונות שליליות, שסכנתם רבה.
חשוב לציין שבגלל החששות האלו, והחשש ללידת יצורים חדשים ואולי מסוכנים מניסיונות מהסוג הזה, נאסר ברוב מדינות העולם לעסוק בשיבוט\שכפול על כל סוגיו.
בכל מקרה, התורשה אינה חזות הכול. התוצאה הסופית של גידול הצמח או בעל החיים תלויה הרבה גם בהשפעת הסביבה, וגם במוטציות – שינויים שנגרמים באופן טבעי, כעין תקלות טבעיות בהעברת התכונות דרך הגנים, שגורמות לגיוון מסוים גם במצבים של תורשה 'בטוחה', וטוב שכך. מוטציות והשפעה סביבתית גרמו לכך שמאדם וחוה יצאו מיני בני אדם כה שונים, ושמאבא כלב ואימא כלבה יצא הסנט ברנאר הענק וגם כלבי קישוט מיניאטוריים.
ברפואה וגם בסוציולוגיה יש מחקרים רבים על תאומים זהים המנסים להבין את ההשפעה של הסביבה על ההתפתחות, כשהמבנה התורשתי לכאורה זהה. מסתבר שהסביבה בה גדל האדם, והבחירות שלו- ישפיעו מאד על עתידו. כשהתאומות שלנו היו קטנות, בעלי עשה בהן ניסוי. הוא החליט לחשל אותן ולהשכיב אותן עם אור. לדידו, מי שמקבל חינוך ייקי קשוח, מצליח לישון גם באור.
הניסוי נכשל. שתי תאומות שנולדו בהפרש של שתי דקות, והיו די דומות, הגיבו אחרת לגמרי. אחת התעוררה כל פעם שהאור הודלק. והשניה המשיכה לישון שנת ישרים. כך עד היום…