לא אופטימי – לא ריאלי

מדוע הסקנדינבים מאושרים?

יש מנטרות שחוזרות בשיח המשפחתי שלנו. אחת האהובות על בעלי במיוחד היא "מי שלא אופטימי – לא ריאלי". הוא חוזר על כך בכל פורום ובכל הזדמנות. הילדים נוהגים לנוד לו בראשם, והוא – בשלו.

אבל יש פסימיים לשם שמיים, כמו בכפר פולנקה שבפינלנד. אפילו השלטים המובילים לעיירה מציעים למבקר לעשות אחורה פנה. הכפר מהווה מוקד עולמי של פסימיות. חברי אגודת הפסימיים העולמית מעלים סרטונים המתארים את חיי הכפר, ומנהלים חנות אינטרנטית שמוכרת חולצות וחפצי פסימיות שמפיצים את הרעיונות של האגודה.

בקצה השני של הסקאלה מדרגת הספרות הסוציולוגית את הסקנדינבים במקום הראשון בעולם בסולם האושר. לא פלא שבקופנהגן הוקם המכון לחקר האושר. פרופ' ויקינג, שהקים את המרכז, בדק באופן מדעי מהו המכנה המשותף לאנשים המאושרים בעולם. הוא מצא שלושה מימדים. המימד הראשון הוא הריגושי, הנהנתני, שבו אנחנו בוחנים איך הרגשנו אתמול – כמה צחקנו? האם הרגשנו אהובים? המימד השני, ההכרתי, עוסק בסיפוק כללי מהחיים – האם הגשמנו את חלומותינו? והמימד השלישי מבוסס על משמעות ותכלית החיים.

האם האושר של הסקנדינבים קשור לרווחה כלכלית? ייתכן. הם הרי נהנים משבוע עבודה של 37 שעות בלבד, חופשת הלידה בדנמרק נמשכת 52 שבועות, וחמישה שבועות של חופשות חגים משולמים לעובדים במלואם. הסטודנטים מקבלים לימודים חינם ו-600 יורו מענק חודשי. מה עוד יכול האדם לבקש?

עם ממתקים מול אח בוערת.

עקומת ממוצע האושר על פי גיל, בחתך כלל עולמי, היא עקומה בצורת U. היא גבוהה בגיל 30-20, וכך גם בגיל 70-60. נקודת השפל של האושר היא בשנות ה-40 לחיינו, אז אנו חווים את העומס המקסימלי בקריירה ובחיי המשפחה. כשאנחנו מזדקנים, אנחנו כבר מבינים מה עיקר ומה טפל, וזה בהחלט משפר את רמת האושר. סיבה נוספת לנתון הזה היא שהאושר גורם לנו לחיות יותר. כלומר, רבים מהאנשים העצובים לא מאריכים ימים וזה משפיע על עקומת הממוצע.

"הוגה" הוא מונח לאומי דני, שמגדיר מצב של חמימות נפשית, של עונג כאן ועכשיו ואמון מוחלט בסביבתך האנושית. כדי להגיע להוגה ממליץ ויקינג, בין השאר, להסתגר בבקתה מרוחקת בהרים עם כמה חברים טובים, לשבת סביב האח הבוערת בליל סערה, להדליק נרות בכל פינה ולאכול דברים מתוקים. תחושת ההוגה שהוא מתאר מתכתבת עם המימד הראשון של האושר. אבל, הוא מסכם, גם לגבי המימד הזה העיקר הוא ההשתייכות לקבוצה.

לדברי ויקינג, היחסים הבינאישיים הם המדד הטוב והאמין ביותר לאושר. אם האדם שמח ביחסים עם הקרובים אליו, משפחה וחברים, הוא כמעט תמיד יהיה גם אדם מאושר. כמה חברים נדרשים לאושר? היה פעם פוליטיקאי בדנמרק שאמר שהוא מציע לחייב בחוק שלכל אזרח בדנמרק יהיה לפחות חבר טוב אחד. כן, אין ספק שהמשפחה מעניקה את עיקר המימד השלישי של האושר.

המשרד לענייני בדידות.

"לא טוב היות האדם לבדו". אחד המחירים הקשים שהעולם המערבי משלם בדורנו בעקבות היחלשות מוסד המשפחה הוא קודם כול הבדידות. באנגליה יש משרד ממשלתי לענייני בדידות. גם עיריית תל אביב דנה לפני חודשים מספר על בעיית הבדידות בעיר כנושא בפני עצמו.

מחיר נוסף הוא ההמשכיות, כמובן. ב-150 השנים האחרונות חלה ירידה ניכרת בשיעורי הפריון העולמיים. השינוי הראשון – אשר ידוע בשם "מפנה הפריון" – הוריד את שיעור הפריון הכולל לשניים או שלושה ילדים לאישה, ובמסגרת מפנה הפריון השני, שהתרחש בשנות השבעים, ירד השיעור אל מתחת לשני ילדים לאישה. ישראל היא היחידה מבין מדינות ה-OECD שמפנה הפריון השני לא התרחש בה.

ישנן מדינות שלמדו את ערכה של הילודה בדרך הקשה. לאחר ארבעים שנה שבהן הותר לכל משפחה ללדת ילד אחד בלבד, החליטה ממשלת סין לצמצם את מגבלות הילודה, וכעת כל משפחה תוכל להוליד שני ילדים. במשך כשני דורות הממשל הסיני צמצם באופן דרסטי את הילודה כדי לאזן את המצב הכלכלי, והניסיון אכן הצליח. השינוי בהרגלי הילודה, שהיווה תשובת משקל לאיום הדמוגרפי, הראה את אותותיו בכלכלת סין. אבל הדרך חזרה לא פשוטה – כיום זוג סיני לא מעוניין לגדל יותר מילד אחד. זו נראית לו משימה לגמרי בלתי אפשרית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, שגבתה את חייהם של צעירים רבים מאוד, הגיעה לצרפת מגפת השפעת הספרדית שהפילה חללים רבים נוספים. מתוך ראייה דמוגרפית מושכלת, החליטה הממשלה להעניק קצבאות ילדים גדולות. זה השפיע למשך דור או שניים, והגדיל את הפוריות של המשפחה הצרפתית עד לפני כמה עשרות שנים.

אבל בדור האחרון זה כבר לא משפיע. אומנם עלתה הצעה להקציב משכורת ממשלתית לעקרות הבית, אך התמריצים הכלכליים והתרבותיים של עבודת האישה מחוץ לבית הלכו וגברו. וכך, על אף הקצבאות הנדיבות לילודה, עקומת הפריון בצרפת נשארה במגמה שלילית. עכשיו החוקים הללו עוזרים למוסלמים המתרבים והולכים, מולדת בית או מולדת חוץ.

משכילים ולדנים.

פה בארץ מופע הוולדנות הוא ייחודי. מתברר שיש רק אוכלוסייה אחת בכל העולם שהיא ולדנית באופן משמעותי מתוך בחירה, על אף שהיא נמצאת ברמה סוציו-אקונומית והשכלתית גבוהה. אלה הם אנשי הכיפות הסרוגות. המחקרים בעולם מצביעים על קורלציה שלילית בין מספר הילדים לרמת השכלה והכנסה גבוהות. שם מדובר באוכלוסיות שבהן הילודה הגבוהה איננה מתוכננת ממש, כדוגמת ארצות אסיה ואפריקה הנחשלות, ומכאן הקורלציה בספרות הרפואית בין ולדנות לנחשלות.

בהשוואה לכל מדינות ה-OECD רמת הפריון שלנו היא הגבוהה ביותר, והיא כל הזמן בעלייה. זהו סימן מובהק לאופטימיות, למבט ורוד על העתיד. אוכלוסייה שמביאה חיים מאמינה בכך שהעולם הוא טוב. ממש כמו השקדייה, שמבשרת את הצמיחה העתידית. היא מנביטה את הפריחה שממתינה להתגלות.

כשר' אברום שפירא היה פוגש אדם נרגש שבישר לו שזה עתה נהיה סבא, הוא היה אומר לו בפנים מחויכות: "זאת בשורה. כעת הפכת לבן אדם". בני האדם הם ייחודיים בכך שהם דואגים לדור השלישי – אנחנו מתפללים על הנכדים שלנו, נקשרים אליהם, וגם לוקחים אחריות חלקית על חינוכם ועתידם. לגדל משפחה זה להיות אדם אופטימי. להאמין שהעולם הוא מקום שטוב להיות בו.