לאמא אין תחליף

הגאולה שלי. היום יותר מתמיד אני מבינה שבשנותיי היפות ביותר בעצם מסרתי חלק מהאימהות שלי לאישה זרה. הייתה לי מטפלת נהדרת – גאולה, שהייתה הגאולה שלי, והיא הייתה שם בזמן ובמקום המדויקים. לא נבראה ההזדמנות הזאת אלא בשבילי. עקב התובענות של לימודי הרפואה וההתמחות, ולאחר מכן העבודה בבית החולים, ויתרתי על הרגעים הקסומים שרק אמא יכולה לחוות. איבדתי לעד חלק מהמומנטום האימהי במציאות של אל־חזור. האם הייתה לי ברירה? במקצוע שבחרתי, ממש לא.

שיחת היום עתה במדיות השונות היא שעות התורנות הארוכות של הרופאים המתמחים, והאמת היא שהמצב בזמני היה הרבה יותר מורכב. לא היו הקלות. היינו דור של מתמחים שחסר את המודעות העצמית הגבוהה (ואולי ה"חוצפה יסגא") של דור המתמחים של ימינו. היינו ממושמעים ומתמסרים, כך ששעות העבודה הנוקשות לא אפשרו להגיע הביתה לפני השעה שש בערב במקרה הטוב. וזה היה עצוב. עצוב מאוד. דילגתי על הכיף הגדול של האימהות הצעירה. היום כל המערכת התעסוקתית חותרת לתיקון העוול הזה, אך אימהות שעובדות במשרות מלאות עדיין מקדימות לצאת ומאחרות לחזור לקן, והמפסידים הגדולים הם לא רק הילדים אלא גם ההורים, שלא זוכים לטעום את טעמה המתוק של ההורות בצעירותה.

התינוקת של גרבר ז"ל. אחד האמצעים שאפשרו את המציאות הזו של אימהות שנמצאות כל היום מחוץ לבית, הוא תחליפי החלב. הם מאפשרים תינוק שבע בלי אמא. אני גדלתי על מוצרי גרבר. ילדיי גם, אבל הרבה פחות, בעיקר בגלל המחיר שלא התאים לזוג אברכים. והנה התבשר העולם כולו לפני כמה ימים שהגברת אן טרנר קוק מארצות הברית, שדיוקנה כתינוקת הפך לסמל של חברת מוצרי התינוקות גרבר, הלכה לעולמה בגיל 95. אן טרנר קוק הייתה בת חמישה חודשים כששכנתה החליטה לצייר דיוקן שלה בפחם. השכנה שלחה את הציור לתחרות של גרבר במסגרת קמפיין ארצי לפרסומת לשיווק מזון לתינוקות. הדיוקן היה מוצלח, והפך מאז לסמל הרשמי הבינלאומי של חברת מוצרי המזון המפורסמת לתינוקות. האם גם על זה נאמר "יש קונה עולמו בשעה אחת"?

אז יש גרבר ומטרנה ומטפלות וגננות וצהרונים. אבל לדעתי הגיעה השעה לבחון את כל הנושא של הפקדת ילדים רכים בידי אנשים זרים. לו הדבר היה תלוי בי, הייתי מאריכה באופן משמעותי את זמן חופשת הלידה ליולדת, לפחות עד שנה מהלידה. כך מקובל בחלק ממדינות סקנדינביה, צרפת ועוד. מנקודת מבט של גינקולוגית, 16 שבועות אינם מספיקים להתאוששות הפיזית והנפשית שהאישה זקוקה לה לאחר מסע ארוך של היריון ולידה. אבל יש שחושבים אחרת ורוצים לתת תמריצים לאבות שיישארו בבית עם התינוק ועם תחליפי חלב או חלב שאוב, כדי שהאישה תמהר לחזור לעבודה. גם לילדים יהיה טוב אם נוכל להשהות את הנטישה. תינוק שמתעורר עם בוקר למבט המעריץ של אבא ואמא, יגדל עם ביטחון ויפגוש פחות ריטלין ופסיכולוגים. אבל בינתיים אנו מפקידים את ילדינו בידי אחרות, אם בבית ואם במעונות ובפעוטונים ובגנים.

מחקר בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד מצא שנשים מנצלות פי שלושה את ימי החופשה המותרים על פי החוק עבור מחלת ילד לעומת מקביליהן הגברים. זה הגיוני, כך צריך להיות, זו דרך העולם. חשוב שמקומות העבודה יאמצו את האידיאה שלמרות הרצון לקריירה, מקומה של האם ליד ילדיה, ועם זאת שכל אישה תדע שמקומה שמור ומשוריין במקום העבודה. אני בעד תמריצים לנשים עובדות ושכר הוגן ותנאים נאותים. אך בתוך ליבי אני מרגישה שהתהילה והתפארת לעקרות הבית, ואפילו מדליות של זהב מגיעות להן, כי הן הן אלו שבונות באמת את בית ישראל.

רפת ותורה נפגשו. לאחרונה נרשמתי לבית מדרש אחד ומיוחד – שיעור יומי אצל תלמיד חכם מופלג, שהוא במקרה בעלי. מצאתי שכאשר מצב רוחי נוחת, רק התורה יכולה לרומם אותו. ואני חושבת על כל תחנות החיים שהעמידו את עולמו הרוחני של בעלי, וקדה להן קידה של הודיה. זה הזוג המתוק באלון שבות שאירח שבו"שים, ובעלי התבונן בסלון הפשוט המעוטר בספרים קדושים, הקשיב היטב לדברי התורה של האברך הצעיר בעל הבית, התרשם מהאישה העדינה והצנועה שהניחה בלי להפריע עוגות טעימות על השולחן, ואווירת הקדושה והנעימות ששרתה שם שבתה את ליבו.

עוד לפני כן הוא היה ספוג בהשפעה האדירה של הרב אריה בינה זצ"ל, ראש ישיבת נתיב מאיר, שהציג לפני תלמידיו בסגנונו, בלבושו ובדרך דיבורו את עולם התורה של פעם. בהמשך הרב מרדכי הלפרין, שהיה אז ראש ישיבת הגולן, שלמרות גילו הצעיר הצליח ללמד תורה עם ניחוח של תנועת המוסר וישראליות עכשווית. ואחר כך ראשי ישיבת הר עציון הרבנים ליכטנשטיין ועמיטל, שהשפיעו עליו בתורתם ובהליכותיהם. לא אשכח את מעמד שבע הברכות שלנו בשבועות בחדר האוכל של הישיבה, כאשר הרב ליכטנשטיין נשא דברים ואמר "חסד ואמת נפגשו" – חסד של רפואה, אמת של תורה, כשבעלי הצעיר הצטיין כבר אז בהליכה עד הסוף עם האמת שלו. והיו החברותות השונות – כל מה שטרחו לא טרחו אלא בשבילי…

ואולי גם לי שייכת פיסה קטנה בתוך העוגה הגדולה הזאת – סדרי ערב בבית ובבית המדרש שהוקדשו ללימוד תוך ויתור מתמיד של הרעיה הצעירה, השמחה בחיי התורה ובעלייה הרוחנית המשותפת. בעלי אומר שהוא אולי היה היום רפתן בקיבוץ שעלבים, שהרי הרפת הייתה לו לאהבה ראשונה, לולא הייתה לצידו אישה שבחרה בתורה. ואומנם כשהכרתי אותו הוא היה בן תורה גמור, אבל אני מוכנה לקבל את המחמאה. כאתמול כן היום – התורה הייתה ועודנה יקרה לי כל כך.