כוחה של לחיצת יד

בלי לחץ. כשקיבלתי את הדיפלומה של לימודי הרפואה בהדסה עין כרם היו לנו שלושה ילדים. בעלי היה במילואים בגולן, וחמי וחמותי היקרים באו להיות איתי. חששתי מלחיצת היד של הדיקן, אך מצאתי פתרון יצירתי: כשקראו לי נתתי לחמותי להחזיק את התינוק, ועליתי עם בני הבכור בן השלוש מימיני ובתי בת השנה וחצי משמאלי, כך שכשהדיקן הושיט לי את ידו לא הייתה לי יד פנויה, ורק קדתי לו קידה. הוא חייך אליי, וכמוהו רבים מהנוכחים באולם. נשמתי לרווחה כשירדתי מהבמה והבנתי שעברתי את זה בשלום, בלי להעליב את הדיקן ובלי מהומות בקהל.

כשהנשיא היוצא רובי ריבלין נסע לפגוש את האפיפיור ברומא, היה ברור שלפי כללי הטקס בפגישה איתו צריך לקוד קידה קלה וללחוץ את ידו. רבקה רביץ, שהייתה אז ראש הלשכה של הנשיא, התקרבה אל האפיפיור בקומה זקופה כשידיה מאחורי גבה והסבירה שלפי ההלכה היא מנועה גם מזה וגם מזה – היא לא תקוד מול הצלב הגדול שעל חזהו וגם לא תלחץ יד לגבר. להפתעתה האפיפיור קד קידה בפניה והסתיר בידו את הצלב שהיה תלוי על צווארו, התנצל ואמר שהוא לא ידע שיש כזו הלכה אצל היהודים.

כך נהג גם הרב אורי לופוליאנסקי, מייסד ונשיא 'יד שרה'. הארגון שבראשו עמד זכה בצדק רב בפרס ישראל, וביום העצמאות הוא הוזמן לבמה. במהלך הטקס הוא היה אמור ללחוץ את ידה של שולמית אלוני, שהייתה אז שרת החינוך. בחוכמתו הוא יצר עמה קשר לפני הטקס והסביר שלא יוכל ללחוץ את ידה מסיבות הלכתיות, והוא אמר זאת כל כך יפה שהיא, הלוחמת הגדולה נגד הדת והדתיים, קיבלה את הדברים בלי טרוניה.

מתגעגעים למגע. לחיצת היד קיימת כבר דורות כמחווה של שלום, ובסיטואציות מסוימות היא באה להוכיח שאין לנו נשק בידיים ופנינו לשלום. ואולם, הקורונה גרמה לכך שלחיצות היד נעלמו כמעט לחלוטין, ועם דעיכת הקורונה אנשים התחילו לשאול את השאלה – ללחוץ או לא ללחוץ? בעיר קנזס שבטקסס התחילה יוזמה של הדפסת מדבקות עם הכיתוב "אני לוחץ ידיים" למי שמעוניין ללחוץ יד לעמיתו, כדי למנוע אי־נעימויות במפגשים חברתיים. מדפיסי המדבקה הקפידו שלא יהיה כתוב בה "אני לא לוחץ ידיים" למי שאינו מעוניין ללחוץ יד, כי זהו משפט שלילי ומרחיק. מי שאינו מעוניין ללחוץ פשוט לא משתמש במדבקה והכול ברור.

אבל היד המושטת ללחיצה אכן יכולה לשאת איתה מחוללי מגפה. ד"ר אנטוני פאוצ'י, אחד המומחים הגדולים למחלות זיהומיות בארצות הברית, טוען שבכלל לא כדאי לחזור ללחיצות הידיים. מנגד, מומחים אחרים טוענים שהחשש מוגזם. לדעתם, כדי למנוע העברת וירוסים צריך לפני הכול ואחרי הכול להתחסן, וליתר ביטחון לרחוץ ידיים לפני כל מגע עם אדם אחר.

אין מה לומר, אנשים מתגעגעים למגע. לאחר שנה וחצי שבהן נפתחו שידורי זום במטבחים ובחדרי שינה, ומסיבות יום הולדת ואירוסין ואף הלוויות נערכו גם הן מרחוק, אנשים מבקשים ללחוץ ידיים. האם וריאנט הדלתא יאפשר זאת?

מקום ראשון – גם בתוחלת החיים. מתברר שאפשר ללמוד לא מעט על האדם ואפילו על מצב בריאותו מלחיצת ידו, כך קובעים חוקרים מהמכון האמריקני הלאומי לסטטיסטיקה במערכת הבריאות. החוקרים ניתחו נתונים של כחמשת אלפים בני אדם בני עשרים ומעלה לאורך עשר שנים. במחקר נבדק חוזקה האיזומטרי היחסי של לחיצת היד שלהם (שחושב ככוח הלחיצה המוחלט של שתי הידיים מחולק באינדקס מסת הגוף) ונבדקו לחץ הדם שלהם, פרופיל השומנים ורמות האינסולין והגלוקוז בדמם. המסקנה הייתה שככל שהאדם לחץ חזק יותר הייתה לו נטייה לירידה בסיכון לסוכרת, מחלת לב ולליפידים גבוהים בדם, וגם סיכוי גדול יותר להצליח בחיים.

אך לא רק עוצמת לחיצת היד יכולה לנבא את העתיד. פרופסור אדם לייב מאוניברסיטת וירג'יניה שבארצות הברית חקר את ההשפעות של זכייה במדליית זהב לעומת זכייה במדליית כסף על תוחלת החיים. הוא גילה שיש פער בתוחלת החיים בין הזוכים במקום הראשון ובין אלו שהגיעו למקום השני או פחות מכך. למרות שלא נמצאו ביניהם הבדלים גופניים משמעותיים, הזוכים בזהב האריכו ימים יותר. זה בדוק. ייתכן שהדבר נובע מאורח החיים שמנהלים הזוכים במדליית הזהב, בשונה מזה שמנהלים אלה שלא זכו בה, לאחר שתמה האולימפיאדה. הזוכים בזהב התמידו באורח חיים בריא והמוטיבציה שלהם להיות הראשונים והחזקים נותרה במלוא תוקפה, בעוד מי שלא הצליח להגיע למקום הראשון הרגיש שכל עמלו ירד לטמיון ואין לו בשביל מה להתאמץ – לא בספורט שהיה שאיפת חייו, וגם לא בנושאים אחרים.

והנה דוגמה: אלוף העולם בשחמט, מגנוס קרלסן מנורבגיה, מתפרנס יפה בין השאר מאפליקציה שפיתח למכשירים ניידים, שבה הוא מלמד כיצד לשחק שחמט. ראה זאת השחמטאי הרוסי שמדורג היום שני בעולם והתלהב מהרעיון. הוא פיתח אפליקציה דומה, החל להפיץ אותה וציפה להרוויח גם הוא מהשוק המתפתח הזה. אך היוזמה שלו נכשלה. כשנשאלו הרוכשים מה טוב יותר באפליקציה של קרלסן, רוב הנסקרים השיבו שהם רוצים ללמוד דווקא ממי שנמצא במקום הראשון.

כמה קוראים העשירים. מה באמת גורם לאדם להיות מצליחן? מתברר, לפי חלק מהחוקרים, שהדרך למצליחנות עוברת בקריאה. מי שקורא הרבה מגיל צעיר מרחיב את אופקיו ואת ידיעותיו ומחזק את הביטחון העצמי שלו, וגם נהנה בדרך כלל מבילוי מהנה. הקריאה היא בילוי מועדף על הרבה אנשים עשירים ומצליחים. כך למשל השופט אהרן ברק העיד על עצמו שהוא קורא מאות עמודים ביום, וביל גייטס אמר באחד הראיונות שהוא קורא כחמישים ספרים בשנה, ספר לשבוע בערך. כנראה שיש בזה משהו.

אבל כל מה שמניתי עד כה הוא הצלחה מדומה. חשוב לפעול, להניע תהליכים, לשאוף קדימה. אבל זה בעיקר בנושאים רוחניים. הרב שטיינזלץ זצ"ל כתב באחד מספריו שתקופת אלול אמורה להיות תקופה של מחשבה ושל תקווה שתוליד חיים. האדם צריך לשאוף כמה שיותר גבוה, לרצות להיות מלאך. "האדם צריך לרצות להגיע מעלה מעלה, ולחלום חלומות גדולים… אם החלום שלו נשאר למטה בארץ, הוא לא יתרומם אף פעם. צריך לרצות באמת להגיע לשמיים. הכול טמון ברצון, ועליו צריך לעבוד באלול – לרצות כמה שיותר. ככל שהרצונות גדולים וגבוהים יותר, זאת הצלחה אמיתית".