admin
מה לוחשת המחלה?
היא נכנסת אליי, ואני קוראת במבע פניה את הכאב. החיוורון, המבט הנוגה, השרירים המכווצים והדכדוך הזועק. מכתב השחרור הארוך והמייגע מספר סיפור סבוך על מחלה כרונית ועל גוף שמדבר את הכאב.
אנחנו דנות על הסיכוי להיריון – האם הוא ישפיע לרעה על המחלה, ושמא המחלה תשפיע אף היא על ההיריון? היא חוששת, אני דווקא לא. בסוף השיח אני מחליטה, בפרץ של ספונטניות, להעניק לה מתנה מיוחדת במינה. אני רוצה להקל עליה ולתת לה כוח, אז אני מוותרת על הפסאדה ופותחת בשיתוף אישי: "את יודעת שגם אני קיבלתי במתנה מריבונו של עולם את המחלה שלך?"
היא פותחת עיניים תמהות, לא מאמינות. "כן", אני ממשיכה, "אבל אני החלטתי לשים את 'מיסיס מחלה' בצד. היא נוכחת. לפעמים היא מרימה ראש ומציקה. אבל אני מבינה שהיא באה ללמד אותי משהו. לגדל אותי. להצמיח בי התבוננות של מעֵבר גם כלפי עצמי וגם כלפי האחר. היא לוחשת לי מסרים רבי־רבדים, מדויקים, כשאני מכורבלת במיטה חסרת כוחות. היא מבקשת ממני שהיומן העמוס שלי יואיל בטובו להתגמש, והיא אוסרת עליי להישאב לאטרף של היומיום. 'הפעם – תרפי. תתבונני בהיעדר, בחולשה, ותלמדי מהם משהו על עצמך. תפרמי את חלום המסוגלות, ואז אולי תתחילי להכתיר בתוכך את היכולת להרפות. ובתוך האין, יאיר לך פתאום כל הטוב הזה שעוטף אותך יום יום, שעה שעה. הכאבים שלך הם כאבי גדילה', כך היא לוחשת לי".
הרופא חולה יותר.
אגב, לא מעט רופאים מנסים להסתיר או להדחיק את חולשת הגוף שלהם. רופא המשפחה יגיע למרפאה צולע על ירכו, כי אין לו זמן לבצע צילום. הרי מחכים לו מטופלים והוא כל כך חיוני. הרופאה הנפרולוגית סוחבת כאבי בטן כבר חצי שנה, ולא מוצאת זמן לבצע אולטרסאונד, כי איך תאחר לישיבת צוות או תפסיד כוננות? לפני שנים השתתפתי בישיבת רנטגן שבה הוצגו צילומים של חולים סופניים עם מחלת סרטן מפושטת בדרגה 4. המשותף בין כל התמונות היה שכולן היו של רופאים. כן, אנחנו מזניחים את בריאותנו. אולי זו היהירות הבלתי נסבלת שלנו.
השיח הגלוי הזה עם המטופלת המשתוממת לא קל לי. וגם לא לה. רופאה אמורה להיות אומניפוטנטית – חזקה וחסונה בגוף ובנפש. והנה, הסרת המסכה, ההאנשה שלי כאישה עם כאבים וחולשות וחסרים – דווקא מאפשרת לה להירגע ולהאמין שהיא יכולה.
אני ממשיכה ומשחקת את הרבנית ימימה, מפליגה בתעתועי השפה הקסומה שלנו: מחלה היא בעצם הזדמנות למחילה. את מוחלת לעצמך וכך גם מחלימה. ואת לוחמת. לומדת שיש בתוכך כוחות להתגבר. ותוך כדי השיח, אני מרגישה איך מד השכנוע העצמי עולה פלאים.
לגדול בענווה.
כשהוזמנתי להעביר הרצאה באולם ענק בבנייני האומה לפני 300 נשים שזכו להשתייך ל'מועדון' שלי, התלבטתי קשות. איזה כובע אלבש? של המטופלת או של המטפלת? הרבה יותר נוח לי להיות הרופאה שמגיעה עם המצגת והידע הרפואי. קשה יותר להביא את עצמי, את חולשותיי, את כאביי, את חנה האותנטית. ולמה לי לגלות את הסוד? לא מגיעה לי הפרטיות שהיא מנת חלקה של כל מטופל? אבל החלטתי שזהו חסד גדול, לקהל וגם לי, לפשוט את כל השכבות של המעמד והאגו וה"שואו", ולהיות אני. הופ־הופ – טרללה, גדלתי בענווה. וגדלתי באמונה. לא הכול בידיים שלי, גם אם אני רופאה.
זהו סוג של פרידה. פרידה משליטה. פרידה מיכולות פיזיות מסוימות. פרידה מחלום ורוד של מושלמות. ללמוד לאהוב את הגוף ולהתיידד איתו, גם כשהוא בוגד בך.
ללמוד מאימא קנגורו.
קשות הן הפרידות. בכל דלת שנפתחת, נסגרת דלת שמבקשת פרידה. הפרידה מהרחם, מהיניקה, מהחיתול, נפנוף יד מהוסס לאימא כשנכנסים לגן, וכך הלאה. בבוקרו של יום אנחנו נפרדים מהמיטה, מהחלום – "שהחזרת בי נשמתי בחמלה". והפרידה מהשבת בשעת ההבדלה, כמה שהיא קשה. אני אישית מאוד רגישה לפרידות. בכל מסיבה בגן שפכתי דמעות שליש. בכל החופות של ילדיי, הדמעה תהיה נוכחת במלוא תפארתה. כך אני.
אני רואה נשים שסובלות מהפרידה מהפריון. בעיקר מהתקופה הרומנטית של ההולדה. זה כל כך פשוט להתאהב בתינוק המתוק הזה שנמצא תמיד לידך, אוכל מהמעיין האימהי השופע, מלובש במיטב המחלצות שבחרת לו, ואף פעם לא מתרחק ממך.
ואז – הילד המתוק, שזה עתה חגגת לו מסיבת סיום בגן עם פאות זהב וחיוך ענק וכיפה גדולה לראשו, ניצב מולך בגובה מטר שמונים, עם רעמת תלתלים הנופלת על כתפיו וכיפה מיניאטורית טובעת בתוכה, ומבט מתריס מרוח על פניו. אם את המבט הזה הוא היה מכוון רק כלפייך, עוד היית מצליחה לקחת נשימה עמוקה ולספוג. אך כשהמבט המתריס מכוון גם כלפי אביו שבשמיים, זאת פגיעה בציפור הנפש.
אולי זה קצת לא הוגן. הילד פשוט נולד בדור דעה, והוא מבקש מרחב כדי להתנסות ולהתפתח. הוא בוחר מה שמתאים לו, ועושה "מחק את המיותר". ואולי זאת תנועת המטוטלת – הרי גם אנחנו קצת מרדנו בהורים והחלטנו להיות דוסים יותר. כך, כעת, מבקשים הבנים מרחב לעוף, גם אם זה מחולל בהורים כאבי גדילה. הם מגדלים אותנו לענווה, לסובלנות, למחילה ולהרחבת המבט. מעוררים אותנו לתפילה כנה ולאמונה בטוב. אלה הם כאבי גדילה מרפאים.
מכל חיות הג'ונגל, אמא קנגורו תמיד ריתקה אותי. יש לה שלווה אימהית אולימפית. נשפכים מהכיסים שבפרוותה צאצאים בגילים שונים, והיא מתנהלת לה בנחת ונותנת להם להסתדר. אולי כדאי שנלמד מאימא קנגורו איך להרפות?