admin
הרב ראובן ששון כותב שהקדמה נועדה לעזור לאדם להיות נאמן לצלם אלוקים שבקרבו, ואם היא מחלחלת פנימה ומחליפה במושגיה את האור הפנימי, הרי שהיא מועלת בתפקידה. וכמה הוא צודק.
תגללו לאחור. היתרון בכך שיש לי בעל נוסטלגי שלא מצליח לזרוק כמעט שום דבר הוא גם שאני הייתי בעיניו כחדשה אפילו אחרי שנים רבות ביחד.
האם זה טוב להסתכל אחורה? בספרו החדש 'תתיישנו', מציע הרב חיים נבון לפתוח את הראש ולהבין שהקדמה לא תמיד מביאה בכנפיה שדרוג מוסרי, ערכי או חינוכי ושדווקא הגלילה לאחור, לישן ולמוכר, לשמרנות ולמסורתיות, יכולה להביא תועלת לדור שלוקה בחסר בתחומים החשובים ביותר בחיים, שהם משפחה ובית.
המוסר המודרני מתעלם מערכים של מידות הנפש, אחריות משפחתית, חובה קהילתית ועוד. הקדמה הטכנולוגית היא לא חזות הכול, אלא רק פרמטר אחד בתוך מבוך החיים. בקיצור – "וישן מפני חדש תוציאו". אני מסכימה עם כל מילה.
גם ברפואה קיים דיסוננס מסוים בין ישן לחדש. הדור הקודם (קרי, הדור שלי) האמין בכל ליבו שיש להקריב את החיים האישיים, חיי המשפחה ושעות הפנאי למען המקצוע, והוא ראה בכך ביטוי למצוינות. אבל מסתבר שלא עוד.
הדור הנוכחי מקדש ערכים נוספים, כמו איזון בית-עבודה, זמן פנוי ואיכות חיים סבירה, ולכן אינו מוכן להקריב את חייו האישיים למען העבודה. בשביל מרבית הרופאים הבכירים מקצוע הרפואה הוא מרכיב חשוב ביותר בזהות האישית, ואילו בשביל הצעירים להיות רופא זהו רכיב מסוים בזהות לצד רכיבי זהות נוספים, דומיננטיים לא פחות, כמו משפחה, תחביבים ועוד. פעם היה ברור שמהות מקצוע הרפואה היא שמי שרופא הוא תמיד רופא, וכמו שנהגו רופאים לומר: "זו לא עבודה, אלה החיים". המתמחים של היום לא מרגישים כך. הם מחפשים גם התפתחות אישית, ומביעים רצון לשלב בין הקריירה הרפואית לחיי משפחה ופנאי. בשבילם, איכות הטיפול הרפואי אינה נמדדת במספר שעות העבודה אלא ביכולת להעניק טיפול מיטבי, שהוא בעל ערך מוסף דווקא בגלל השמירה של הרופא על איזון נפשי ופיזי.
מחלוקת בחלוק לבן. אבל זה קשה בתנאים הקיימים גם היום. יש לנו מערכת בריאות חזקה ומתקדמת, עם הכשרה של צוותי רפואה מהטובים בעולם. אבל מדי שנה צולחים את המסננת הצפופה של המבחנים והראיונות ורף הציונים והפסיכומטרי הגבוה במיוחד רק כ־800 סטודנטים לרפואה בארץ, ואלפי סטודנטים ישראלים לומדים בחו"ל.
ההכשרה של רופא מומחה מתפרסת על תקופה של 14-12 שנים, וזה עוד לפני תת־ההתמחות. והעבודה בשנים אלו נדמית קצת לעבדות. המסגרת נוקשה, החופשים מועטים, והצרכים הבסיסיים הקיומיים של הגוף נעדרים, קרי – אכילה סדירה, שינה רציפה, חיי משפחה וביטחון בסיסי. רובם ככולם בחרו במקצוע הרפואה מתוך תחושת שליחות של עזרה לזולת, אבל בשטח הרופא מוצא את עצמו מתרוצץ מחולה לחולה בלי יכולת אמיתית להביט בעיניו ולהקשיב לו. הוא נאלץ לבדוק מטופלים במסדרונות, ופעמים שהוא נמצא לבד מול שטף של סיבוכים קשים. דרישת הרופאים לקצר את שעות התורנויות היא נכונה.
למרות שרוב הרופאים מסכימים כי תורנות ארוכה היא שוחקת ומקשה על מתן טיפול הולם וראוי לחולים, גם בתחום הזה יש חילוקי דעות בין הרופאים הבכירים ובין המתמחים, הנובעים כאמור מתפיסה שונה של מקצוע הרפואה. כל דור מחזיק בעמדות גילניות כלפי הדור האחר. כך, לדוגמה, הבכירים רואים את המתמחים הצעירים כשייכים לדור המוּנע מאינטרסים כלכליים ומשיקולים של נוחות אישית, ולא מאהבת המקצוע. לעומתם הרופאים הצעירים מסתכלים על הוותיקים כ"סוסי עבודה" שהעבודה היא חייהם. לדעתם המאמצים שעושים הרופאים הוותיקים אינם פרופורציונליים לשכר שהם מרוויחים ולהערכה שהם מקבלים מהציבור, ותורנויות תכופות וחוסר שינה אינן מתכון לרפואה טובה יותר. הדיון על המחיר הכבד של שעות העבודה הממושכות אינו תיאורטי. כמעט מחצית מהרופאים הודו שכשהם עייפים או אחרי שעות עבודה רבות פעילותם הרפואית מלווה בתקלות רבות יותר, שלא קורות בדרך כלל לרופאים רעננים, ולא ברור שהצר שווה בנזק המלך.
הצעירים בראש המחנה הצבאי. מחקר ישראלי מצביע על פער ניכר בין הדורות בעולם הרפואה. הרופאים הבכירים שהתראיינו למחקר הדגישו שניסיון קליני חשוב יותר מאוריינות טכנולוגית, בעוד שהמתמחים הצעירים רואים בשליטה בטכנולוגיות חדשות מרכיב הכרחי ברפואה המודרנית.
שניהם צודקים כמובן, השאלה היא על איזה צד לשים את הדגש. בשונה ממקצועות טכנולוגיים חדשים המעודדים חדשנות, מקצוע הרפואה מאורגן היררכית על בסיס גיל, ותק וניסיון מצטבר. מבנה זה מקשה על רופאים להתבלט בגיל צעיר, שכן חסרה להם דרך ארוכה של צבירת ידע וניסיון קליני. האתגר העומד בפני מערכת הבריאות הוא למצוא את האיזון הנכון בין שימור הידע והניסיון של הדור הוותיק ובין אימוץ החדשנות והגמישות שמביא עימו הדור הצעיר, תוך יצירת סביבת עבודה מכבדת ומעצימה. הטכנולוגיה הממוחשבת נמצאת בצעדי התפתחות אדירים, וטוב שכך. אבל לעיתים מה שיכריע הוא התבונה האנושית הפשוטה, הקומון סנס, אשר נרכשת עם צמיחת שערות השיבה.
אנחנו עדים למתחים שיש בדרגים השונים בצבא קודשנו, והתמונה שם היא תמונת תשליל למה שתיארתי בעולם הרפואה.
אם דיברנו על מעין ירידת הדורות אצל הרופאים הצעירים של היום, עם פחות מוכנות להקרבה אישית ולהתמסרות ללא תנאי, בצבא אנחנו רואים תהליך הפוך שבו אנשים צעירים עוזבים את כל היקר להם – משפחה, זוגיות, בית, לימוד תורה, עבודה, שעות פנאי והתקדמות מקצועית – ומוכנים למסור את הגוף והנפש למען מטרה כללית. נדמה כי הדרגים הנמוכים הם בעלי מוטיבציה גבוהה בהרבה מחלק מאנשי הדרגים הגבוהים.
כשהקדמה חורגת מתפקידה. אחת הברכות הכתובות בתורה לעם ישראל היא "וישן מפני חדש תוציאו". הכוונה הפשוטה היא שהיבול יהיה מרובה כל כך, שכדי לאחסן אותו יצטרכו להוציא מהמחסנים את כל היבול הישן ולהשתמש רק בו. אז מה עדיף – החדש או הישן? האמת היא שלשניהם יש מקום, וכפרפרזה לדברי הרב קוק אפשר לומר שהישן יתחדש והחדש יתיישן, והשילוב האמיתי של מעלות שני הצדדים הוא המנצח.
הרב ראובן ששון כותב באחד ממאמריו שהקִדמה הביאה ברכה רבה במערכות החיים החיצוניות, בטכנולוגיה, בבריאות וכדומה, ומיטיבה עם האדם בשיפור איכות חייו, ואין אנו מתכוונים להעביר ביקורת על הקדמה אלא על הרוח התרבותית, החודרת גם לפנימיות החיים. הקדמה נועדה לעזור לאדם להיות נאמן לצלם אלוקים שבקרבו, ואם היא מחלחלת פנימה ומחליפה במושגיה את האור הפנימי, הרי שהיא מועלת בתפקידה. וכמה הוא צודק.