admin
פרס ורבין בבית הכנסת. את יום הכיפורים ההוא בוודאי זוכר כל מי שנמצא לפחות בעשור השישי לחייו. עליתי ארצה עם משפחתי בחודש תמוז תשל"ד, ישר למעון העולים בית מילמן ברמת אביב. אגב, המבנה הזה משמש היום כבית חב"ד שליד האוניברסיטה בתל אביב. התרגשתי מאוד כשהוזמנתי לפני כמה שנים להרצות לפני סטודנטים לרפואה בתל אביב בקורס על המסורת היהודית, והכתובת בתחתית ההזמנה הייתה לא אחרת מ"בית מילמן, רמת אביב".
אז, בשנת תשל"ד, התפללנו בחדר ליד הלובי ששימש כבית כנסת, ופתאום נשמעה אזעקה מוזרה ומפחידה. מתוך אינסטינקט חיפשתי את אחי הקטן, שהיה אז בן חצי שנה, וטסתי איתו למקלט. לא הכרתי מציאות של מלחמות, ומעולם לא שמעתי אזעקה שכזאת. בימי ילדותי בניו יורק מלחמת וייטנאם לא ירדה מכותרות החדשות, אבל היא התרחשה כרחוק מזרח ממערב מאיתנו. זאת הייתה תחילתה של תקופה אפלה (תרתי משמע – היו האפלות כמעט בכל יום) עם הרבה עצב ותוגה באוויר, ואני רק רציתי לשמוח בארץ הטובה שזכינו להגיע אליה. באותה מלחמה היה מי שעמד על המשמר בחולות סיני – הלא הוא האיש שלי, שעוד לא זכיתי להכיר.
בהמשך היו ימי הכיפור בבית שלנו ברמת אביב. אפילו שם, בימים ההם, לפני הגרעינים התורניים, הרחובות היו ריקים מתנועת כלי רכב, אנשים נהרו לבתי הכנסת, ורק אופניים שטו במרחב. גם השכנים יצחק רבין ואשתו לאה, שמעון פרס ועוד אנשים חשובים מהשכונה, הגיעו לתפילה. אשריכם ישראל.
כשהחזן קיבל סחרחורת. את יום הכיפורים הראשון כזוג צעיר חגגנו בירושלים. זה לא היה מתוכנן. גרנו בישיבת הר עציון והתארגנו לחג. הייתי בתחילת ההיריון הראשון, וממש לפני הסעודה המפסקת, כאשר השולחן ערוך והתבשילים מדיפים ריח ניחוח, התחלתי להרגיש כאבי בטן עזים. בעלי ניגש לרב עמיטל זצ"ל, שגר קומה מעלינו, לשאול אותו מה לעשות, והוא פסק שיש לנסוע מיד לבית החולים. וכך נסענו במהירות הבזק, חולפים ליד קבר רחל שבבית לחם בואכה ירושלימה, כשהשקיעה מתקרבת. כאבי הבטן העזים שככו באמצע הדרך, אבל לא היה אפשר כבר לחזור. הגענו עם שקיעה לרובע המוסלמי, לישיבת עטרת כהנים. וכך, בשכיבה על הספה בסלון של משפחת הרב יוסי ורעיה כהן, נשמעה התפילה מהחלון בצלילות – בדיוק כמו ביום הכיפורים בתקופת הקורונה, שבה מחלון המרפסת בקעה תפילת החצרות.
והיה יום כיפור בישיבת הר עציון בשנה שלאחר מכן. כבר היה לי תינוק חמוד וטוב לב, והתפללתי בעזרת הנשים היפה והמרווחת מעל היכל הישיבה, כולה מרופדת בשטיחים, ואפילו עם פינה בקצה שהתאימה להנקה. התפילות המרגשות והרב ליכטנשטיין הכורע ב"עלינו לשבח" מלוא קומתו הגבוהה על רצפת ההיכל כשהוא פושט את ידיו ורגליו, הותירו רושם עצום בנפשי.
בהמשך היו לנו הרבה ימי כיפור בישיבת שעלבים. פעמים רבות נקראתי לסייע לאישה שהתעלפה. פעם, באמצע מוסף של יום הכיפורים, שליח הציבור, שהיה אחד מרבני הישיבה, השתתק. הצצתי מעבר למחיצה, והנה אני רואה שהרב החזן כנראה חש ברע. מיד ירדתי למטה לחדר הר"מים. הרב היה שרוע על כורסה כשהוא חיוור. הדופק היה מהיר. לשאלתי הוא סיפר שהוא חולה לב ונוטל תרופות, ולפתע הרגיש סחרחורת. ביקשתי מיד שישתה מים והוא סירב. מאוד דאגתי לו, אבל כל הפצרותיי לא עזרו. ואז, בהבלחה של רגע, אמרתי לו בביטחון מדומה: "הרב ישתה, הגיהינום עליי", ואז הוא הסכים ללגום מעט.
"הרופאה מחמירה". היו גם ימי כיפור בשערי צדק, כתורנית במחלקת נשים. היו תורנויות מתוכננות, אבל לא אשכח תורנות אחת נוראה. הייתי תורנית בערב יום כיפור והתוכנית הייתה להגיע הביתה לפני תחילת היום הקדוש, אבל הרופא התורן המחליף הגיע באיחור, סמוך לשקיעה, ונתקעתי בבית החולים למשך כל החג. הייתי כל כך מסכנה, והוא התנצל ואמר שפשוט חיכה שכניסת החג תתקרב כי אז הכבישים בירושלים יותר ריקים, ולמה שלא אסע הביתה עכשיו?
והיו ערבי ימי כיפור כרופאה בבית ההחלמה טלזסטון, שם עשיתי סיבוב לפני הצום עם הרב יעקב בלוי זצ"ל מהעדה החרדית. אחת אחת נכנסו הנשים כדי לקבל חוות דעת מהרב ומהרופאה לגבי חובתן לצום. הראשונה ציינה שהיא אנמית. "אז תשתי הרבה לפני הצום, ותנוחי במשך היום ליד מזגן", אמרתי לה. "אל תקשיבי לרופאה", גער הרב, "היא מחמירה מדי. תאכלי ותשתי לשיעורים". גם לאישה הבאה בתור שאמרה שהיא "מפחדת על החלב", נתתי עצות כדי לשמר את ההנקה, ושוב הרב בשלו: "אל תקשיבי לרופאה, את יכולה לשתות במהלך היום". מכאן והלאה גזרתי על עצמי אילמות…
היו גם ימי כיפור ביישוב נצרים, בחלקם היה האיש בעל תפילה, כשאני נלחמתי עם היתושים והזבובים שהחליטו להשתתף גם הם בתפילה של היום הקדוש בבית הכנסת, ובעיקר בעזרת הנשים. לא היה פשוט לנוח בקרוון המאובק והחם בין התפילות, כשכרסי בין שיניי, אבל היה שם קסם מיוחד. כדי לשהות ביום הקדוש עם אנשי נצרים הנפלאים, הכול היה כדאי.
מהקורונה למקדש. והיה יום כיפור אחד ומיוחד שבו שהיתי בבית הרפואה מעייני הישועה בבני ברק – הפעם כיולדת. ילדתי את בן הזקונים כמה שעות לפני כניסת החג. למחרת ירדתי למניין הייקי של בית החולים, ושם חבורת אנשים מכובדים עם כובעים לבנים גבוהים ומשונים שרו במקהלה "אשמנו, בגדנו" בקצב מהיר וסטקטו ובמנגינה עליזה להפליא, בסולם מז'ור. לפני הצום עבר ד"ר רוטשילד ז"ל, מייסד ומנהל בית החולים, והכריז בקול רועם ובמבטא יקי מודגש: "יולדות יקרות, אני מבקש שתאכלנה ארוחת חג ותברכנה יעלה ויבוא".
והיה יום כיפור סטייל קורונה. בכביש הסמוך לביתנו היה מניין. התפללתי בפרגולה הקטנה שבנה בננו במרפסת הצמודה לכביש. הוא הניח שם סכך ושמנו יריעות והיה צל והיו דפנות, והרגשתי כמו יונה בצל הקיקיון, ועוד בנעלי בית. שמעתי כל מילה, ויכולתי לשיר בקולי קולות מבלי להפריע לגברים. נדמה לי שהתכוונתי אז בתפילה יותר מאי פעם. ואכן, היה על מה להתפלל ולמה לייחל.
ואני רואה בעיני רוחי את יום הכיפורים הבא. את הכהן הגדול בתפארתו, יוצא מבית קודשי הקדשים זוהר בטהרתו, ואת השעיר המשתלח עובר ממש סמוך אלינו בדרכו לעזאזל, כשאנחנו משתכנים בישיבת בית אורות שעל הר הצופים ההולכת ונבנית. נחכה לו בכל יום שיבוא.