ילד אסור, ילד מותר

הילדים פוגעים בחוויית האירוח. זה הגיע בעקבות תלונות על כך שנוכחות ילדים במסעדה פוגעת בחוויית האירוח. לטענת מנהלי המסעדה, השתוללות הילדים גם מסוכנת, כי המלצרים מסתובבים עם מנות חמות וכלים שבירים וחדים, והיתקלות מלצר בילד שלא יושב בשקט במקומו עלולה להיגמר באסון.

בעלי המסעדה מעידים כי מאז האיום בקנס, הילדים מרעישים הרבה פחות במסעדה. הגיוני, אבל ממש לא חביב. כולם צודקים בסיפור הזה, ובכל זאת – תנו לילדים לחיות.

כולנו מכירים את סיפורו של הנער שצעק בתפילה מול ארון הקודש את השמות של האותיות כי זה מה שהוא ידע. הקהל צקצק בלשונו, אבל האדמו"ר הסביר שזוהי התפילה המשובחת ביותר, והמלאכים עצמם מחברים מהאותיות האלו את התפילות היפות ביותר. בתיאוריה, סיפור נוגע ללב. בפועל, אוי לו לאותו אחד שיביא את בנו שעל הרצף האוטיסטי לתפילה והוא ירעיש ויפריע לקהל. כך כתב לי הרב אריאל שרלו, בנו של הרב יובל שרלו: "ושוב, כולם צודקים, אבל הכף נוטה שכל עוד לא מדובר בהפרעה מז'ורית – הציבור צריך להיות סבלני לילדים כאלו. גם הם רוצים להתפלל בדרכם".

הנושא של הפרעות קשב קרוב לליבי. גם אני אובחנתי לא פעם כסובלת מהפרעת קשב וריכוז – תעיד על כך עורכת המדור, שמתחננת שוב ושוב שהכתיבה שלי תהיה פחות אסוציאטיבית. כשלמדתי לבחינות שלב א' בהתמחות ברפואת נשים, ה"חברותות" שלי, שני רופאים מחוננים, איימו ללא הרף שאם עוד פעם אחת אקום ואתקשר לילדים – הם מפסיקים ללמוד איתי. אלא שיותר מאשר הילדים היו צריכים אותי, הייתי אני צריכה את הקשר איתם, ובעיקר הייתה דרושה לי סיבה לקום ולזוז מדי פעם. גם היום, אם אני רוצה להתרכז בשיעור תורה, אני חייבת לכתוב מאמר במקביל, וכך גם הפוך – אם אני רוצה לכתוב מאמר, אני חייבת לשמוע שיעור טוב תוך כדי. לפעמים אני שומעת שני שיעורים במקביל.

כידוע, הפרעת קשב וריכוז שמתחילה לרוב בילדות לא בהכרח עוברת, ולעיתים היא אף מחמירה עם הגיל. מבוגרים רבים מתמודדים עם ההפרעה ומתקשים להתאים את חייהם המקצועיים והאישיים למגבלותיהם. מתברר שבד בד עם ההתפתחויות הטכנולוגיות המדהימות, עולות התהיות אם אין קשר בינן ובין התגברות מואצת בשכיחות הפרעות קשב אצל מבוגרים.

האם התזזיתיות והסחות הדעת שמייצר העידן החדש, משפיעות על כושר הריכוז והחשיבה שלנו? פעם צלחתי בקלות פרקים ארוכים בספרי הרפואה עבי הכרס, וניתחתי בקלות יחסית מחקרים רפואיים ארוכים שפורסמו בעיתונים מובילים. היום קשה לי לעיתים להתרכז בעיון בטקסט שאורכו יותר מעמוד או שניים במחשב. אבל המלחמה אבודה. לאט לאט נמכרים יותר ספרים דיגיטליים מאשר מודפסים. כבר היום אנשי אקדמיה מהססים אם לפרסם מפרי עטם בכתב עת שאין לו מהדורה אלקטרונית, ועל כן הנגישות אליו מינימלית.

שמא תטעו לחשוב שזה הטלטול היומיומי בין בית־עבודה־ילדים שגרם לי חוסר שקט והפרעה בריכוז? והרי עובדה היא שהיום יש לי הרבה פחות עומס של ילדים ושל בית, ובכל זאת המצב רק מחמיר. כל העצות שקיבלתי אינן עוזרות – לפרק כל משימה לשלבים קטנים, לרשום את המחשבות המסיחות, לשמור עותק קשיח של רשימת המטלות, לאחסן את כל הדברים החשובים במקום אחד בלבד, לקבוע זמנים מוגדרים לבדיקת תזכורות, להיפרד דווקא מריבוי משימות (מולטיטסקינג), לנקות את שולחן העבודה ועוד. אז אני מקרה אבוד, כנראה. ולכן אני מבינה מאוד לליבם של הילדים המאותגרים. ויש המון כאלו.

לפי נתונים שפרסם כתב עת מקצועי, כ־6.1% מהילדים בארצות הברית קיבלו ב־2011 טיפול תרופתי להתמודדות עם הפרעות קשב וריכוז מסוגים שונים. על פי נתוני המרכז לבקרת מחלות בארצות הברית, נמשכת מגמת העלייה בשיעור הילדים בני 17-4 המאובחנים כסובלים מהפרעות קשב וריכוז. הנתונים מבוססים על סקר מדגמי בקרב 76,000 הורים בארצות הברית. בשנת 2007 שיעור הילדים המאובחנים עמד על 9.5%, ואילו בשנת 2011 שיעורם טיפס והגיע ל־11% – אחד מכל תשעה ילדים אמריקנים.

אז אני מבינה לליבם, וזה מתחיל בסידור התפילה. אני מוצאת את עצמי מתפעלת מכל מי שמגיע לתפילה ויושב ללא ניע מהתחלה ועד הסוף. אני לא מצליחה. תפילות השבת, עם קריאת התורה וההפטרה ומוסף, ארוכות מדי בשבילי. גם בבית הזמירות הרבות לעיתים מייגעות ולא תמיד מובנות, וכשהחתנים נמצאים אני לא שרה בקול, כך שבאמת לפעמים אני לא מוצאת את מקומי ליד השולחן בחלקים מסעודת השבת. גם ברכת המזון ארוכה מדי בשבילי, אך למזלי אני מאותגרת גלוטן, כך שרק בליל הסדר יש לי התמודדות עם אכילת פת. הרב אריאל שרלו מציע ליצור סידור וברכון עם תפילות מקוצרות למי שמתקשה עם התפילה הארוכה. הוא גם מציע ליצור מושג של "מניין יעיל" לאלו שלא מסוגלים להאריך בתפילתם במניין. מה אתם אומרים על כך?

אין ביקום אימא שלא זוכרת את הצעדים הראשונים של הפעוט הבכור שלה. איך הוא נעמד אז, בלי ידיים, ולפתע, מול עיניה המשתאות, התחיל לקרטע ומלוא כל השטיח כבודו. היא תנציח את הרגע הזה שבו הגיעה שעת העצמאות שלו. פתאום בנה הפעוט מתחיל לעשות דברים לבדו, להגיע פיזית למחוזות שהוא בוחר להגיע אליהם – נפתחת דלת המבשרת על בחירות שהילד יעשה לבדו. ויש גם ילדים שמאחרים להגיע לשלב הזה, או שאין להם כלל אפשרות לעמוד בעצמם מסיבות פיזיולוגיות למיניהן, ואחרים שהדיבור שלהם מהוסס או מגומגם או מתעכב. האם ננציח גם אותם ואת עקומת הגדילה שלהם? האם נדע להסתובב כמו טווסים עם חזה נפוח גם כשהילד שלנו מתפרע בפרץ של התלהבות בתפילה, כי זה מה שהוא יודע לעשות? האם נוכחותו של ילד מרעיש במסעדה תפריע לנו, או שנשכיל לראות את חיוניותו ולקלוט את הברק שבעיניו?