יום כיפור אחרי לידה: לצום או לא לצום?

ימי תשרי – חמימים הם. אני מסיימת לעבוד במרפאתי בבני-ברק, ומחליטה 'לקפוץ' לבית הרפואה 'מעייני הישועה', לשאוף עמוק לתוך ראותיי את הניחוח המשכר של חדר הלידה, והפעם מהצד השני של המתרס – כדי להספיק ללדת טרם יפרוש עלינו היום הקדוש את כנפי קדושתו.

מן הידועות הוא שישנה תופעה של ריבוי לידות לאחר סיום הצום, כאילו העוברים הצדיקים מתאפקים להם על מנת לא לחלל את אווירת היום הקדוש. אחד ההסברים לתופעה הוא הפרשה של הורמון שעוזר לגוף לאגור נוזלים ולהילחם בהתייבשות, והוא דומה בפעילותו להורמון האחראי לכיווץ הרחם. בימי התמחותי, זכור לי שהיו מביאים תגבור של צוות תורן נוסף למוצאי יום כיפור כדי להתמודד עם הלחץ שנוצר. אז העובר שלי 'ריחם' על הצוות והחליט להיוולד לפני.

זו הייתה לידת בן הזקונים, בערב יום הכיפורים, לידה ללא אפידורל, בה טסתי ללא בלמים במהירות שיא באוטוסטרדה רחמית חסרת רחמים, ובנס דילגתי על חדר הניתוח. את נוסח הווידוי כבר ידעתי בעל פה לאחר כמה וכמה סיבובים, ואכן נראה לי שבלידה הזאת התכפרו באחת כל עוונותי…

לפני השקיעה כבר הייתי במחלקת יולדות. והנה, לקראת היום הקדוש נכנס למחלקת היולדות רופא בא בימים, הדור פנים, לבוש קיטל לבן מעל חלוק הרופא שלו, וביקש לומר כמה מילים לכל היולדות הטריות. לנשים סביבי גיליתי שזהו ד"ר רוטשילד, המייסד והמנהל המיתולוגי של בית הרפואה הזה, רופא ילדים במקצועו. הוא הכריז בקולו הרועם בהברה 'יקית' מוטעמת, מול רחבת חדר האוכל של מחלקת יולדות: 'כולכן חייבות באכילה. תסעדנה, ותברכנה 'יעלה ויבוא', ותרחצנה בחמין'. ואני לא ידעתי שהותקנה תפילת 'יעלה ויבוא' למי שאוכל ביום כיפור!

תפילת כל נדרי קרבה… ואני יורדת לתפילה בבית הכנסת של 'מעייני הישועה', שנוהג על פי טהרת מנהגי ה'ייקים', ומחזה מרהיב מעביר בי רטט: כל הגברים לבושי כובעים לבנים גדולים, ושרים יחד חלק גדול מקטעי התפילה, כולל 'על חטא שחטאנו לפניך' במנגינה עליזה במיוחד… ואני מהרהרת בליבי – מה הם כל כך מאושרים ברשימת החטאים הזו? מילא, אני, שנמחקו לי כל עוונותיי בשעת הלידה הקשה לפני כמה שעות, אבל מה להם ולעליצות זו? אך כך היא דרך תפילתם של ייקים אמיתיים – מתוך בטחון שה' סולח לעוונותיהם, הם פוצחים בפיוט 'על חטא' בחגיגיות ועליצות…

בצעירותי, עבדתי מספר שנים כרופאה אחראית בבית ההחלמה ליולדות בטלזסטון. זו היתה תקופה מכוננת בחיים המקצועיים והנשיים שלי. פגשתי יולדות בחלון זמן שבו בדרך כלל אין ידו של הרופא מגעת אליו – תקופת הדמדומים שבין האשפוז במחלקת יולדות לבין הביקור המלכותי לאחר שישה שבועות בערך במרפאת רופא נשים, ביקור שאליו מתלווה בדרך כלל עגלה גדולת מימדים כשפנים עגולות ומתוקות מבצבצות ומצייצות מפאתיה. בערבי יום כיפור הייתי עורכת ביקור רפואי מיוחד לקראת הצום ביחד עם הגאון הרב יעקב בלוי זצ"ל, מרבני העדה החרדית. נשים ניגשו והציגו לפנינו את מצבן הרפואי, ובקשו לדעת אם ראוי שתצומנה. במירב המקרים לא מצאתי שום סיבה רפואית שתמנע מהן לצום ביום הקדוש הזה. ולעומתי, ישב הסנגור לבוש השחורים, הרב בלוי, שביטל פעם אחר פעם את דברי בהינף יד, ובקש מהן שלא לקבל את ה'חומרות' שלי ולאכול ביום כיפור, עולם הפוך ראיתי.

במשך השנים התברר לי שרוב הנשים הירושלמיות צמות רק ביום כיפור וחלקן גם בתשעה באב. וכך הסביר זאת פעם הרב נבנצל, מנקודת מבט מקורית: הנשים הצעירות בציבור החרדי בירושלים הן בדרך כלל או בהריון או שהן מניקות, ואם לא כן – כנראה שאינן בקו הבריאות.

והיום אני שואלת – מי יקום ויתן דעתו לסנגר על ה'זקנות' שקשה עליהן הצום?