יודעים לכבד את הזקנים בחברה או שהם עול על הדור הצעיר?

בברכת החודש אנו מבקשים בין השאר 'ותתן לנו חיים ארוכים'. מה הם חיים ארוכים? אפשר להניח שאנו מתכוונים לחיים שבהם נגיע לימי הזיקנה, ואף נצלול אל תוכם למשך כמה וכמה שנים טובות. אך מה הם אותם 'ימי זיקנה'? מתי הם מתחילים?

נראה שקשה להגדיר במדוייק מהי זיקנה. היא תלויה במדדים רבים, ביולוגיים – גיל כרונולגי, מצב גופני ושכלי, שינויים פיסיולוגיים מסויימים וכד'; סובייקטיביים – תחושה, דימוי עצמי וכד'; וחברתיים – פעילות מקצועית וחברתית, השפעה וכד'. על חלק מהמדדים האלו יש לנו השפעה מסויימת, וחלקם הם לחלוטין בידי שמים. הגדרת אדם כ'זקן' מבוססת אם-כן על נתונים אובייקטיביים וסובייקטיביים כאחד, וההבדלים מכל הבחינות בין זקן למשנהו גדולים מאוד. חז"ל מגדירים יפה את ההבדלים בין סוגי הזיקנה: זיקנה טובה וחיובית היא כזו 'שיש בה לחלוחית', ומולה זיקנה קשה ועצובה 'שאין בה לחלוחית'…

במשך כל ההיסטוריה היה קיים יחס כמותי קבוע פחות-או-יותר בין קבוצות הגילאים השונות, אך עקב השיפור ברמת הרפואה ובאיכות החיים גדל מאוד בעשרות השנים האחרונות החלק היחסי של הזקנים באוכלוסיה. כך הגיעו לפני כמאה שנה רק כשליש מהנולדים בארצות המפותחות לגיל 65 – הגיל שמקובל להגדירו כתחילת ימי הזיקנה, והיום מגיעים לגיל זה כ-90% מהם! לעובדה זו יש כמובן השלכות חברתיות, משפחתיות וכלכליות ניכרות.
חשוב לציין שלמרות שממוצע תוחלת החיים היום בארצות המפותחות הוא סביב 75 שנה, ובארצנו אף יותר – לא השתנתה תוחלת החיים המירבית, והיום כמו בימי קדם רק בודדים האנשים המגיעים לגיל מאה ומעלה.
לגיל מופלג הגיעו בני אדם רק בראשית תקופת התנ"ך, וחלוקות הדעות אם היתה זו אז תופעה נפוצה – או שגם אז היתה זו תופעה המיוחדת ליחידי סגולה בלבד. במשך כל הדורות, ובעיקר בשנים האחרונות, נעשים מאמצים מדעיים ורפואיים רבים להאריך את תוחלת החיים ואת איכות החיים של הזקנים, בהצלחה לא מבוטלת. במקביל נעשים נסיונות לזהות את מנגנוני ההזדקנות הטבעיים של האדם ולבלום אותם, ובכך להאריך את גיל החיים המקסימלי; אך אין בכיוון זה עדיין הצלחה משמעותית.

המונח 'זקן' במסורת ישראל מתייחס גם לחכם, אדם נכבד או מנהיג ציבור, מפני שבדרך כלל עם התקדמות הגיל נרכשים ניסיון וחוכמה המביאים את האדם למעמד זה. אך המושג 'זיקנה' מביע גם חולשה וצורך בעזרה, למרות שזקנים רבים פעילים, בריאים ועצמאים עד גיל מבוגר ביותר.
היום מקובל לראות בגיל 75 את הגיל הממוצע שבו הזקן כבר נזקק לסיוע, ועל משפחתו ועל החברה בכלל להתארגן בהתאם. יש לציין שבניגוד בולט לתרבויות אחרות – ביהדות לא נימנו הזקנים מעולם כחלק מן הקבוצות החלשות-בהגדרה, כמו אלמנות ויתומים למשל, מפני שהם המשיכו את חייהם כמובן-מאליו כחלק מן המשפחה המורחבת, תמכו בה ונתמכו על ידה.
אולם על פי תנאי החיים כיום בדרך כלל נח יותר לזקן לשמור על עצמאותו עד כמה שזה אפשרי, עצמאות במגוריו ועצמאות בפעילויותיו, ובדרך כלל כך מעדיפים גם בני משפחתו; עצמאות זו לעיתים אינה פשוטה ליישום, בשעת הצורך יש לסייע בידו לממש עצמאות זו באופן המקסימלי.
אין לשכוח שרבים מה'זקנים' הם 'צעירים' לפי הרגשתם ולפי יכולותיהם, ועל הציבור לאפשר להם לחיות ולפעול בהתאם לכך כדי שזיקנתם תהיה 'שיבה טובה'.

מנגד ראוי שכל אדם ידאג לעצמו בימי צעירותו שפרנסתו תהיה בטוחה גם בימי זיקנותו, כך שהוא לא יהיה מוטל בתקופה זו כעול על משפחתו או על הציבור. 'דיור מוגן' הוא כיום פתרון אידיאלי לרבים מן הזקנים, אך הוא יקר יחסית, ודורש במידת האפשר צבירת אמצעים כדי לממש אותו.
בכל מקרה קיימת חשיבות עליונה לכך שהזקן ימשיך להיות פעיל פיזית ומנטלית ככל יכולתו גם כאשר הוא מגיע לזיקנה מופלגת. אמרו חכמים: 'למד אדם תורה בילדותו ילמד תורה בזיקנותו, היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזיקנותו'.
לימוד תורה מאורגן לזקנים כפי שמקובל היום במקומות רבים, נוסף למצוות תלמוד תורה שזוכים בה הזקנים – יש בו פתרון מעולה לקיום חיי חברה מפותחים ואווירה בונה וידידותית בתוך חברה תומכת, ובכך להאריך את תוחלת החיים ואיכות החיים של בני החבורה באופן משמעותי.

זקנים יש לכבד, ולכבוד הזקנים קיים ביטוי הלכתי: חייבים לעמוד בפני זקן בן שבעים ויותר כדי לכבדו (גם במקרה שאין צורך לפנות לו מקום ישיבה), שנאמר 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן'; אך אין מברכים על מצוה זו (גם זקן שספק אם הוא בן שבעים יש לעמוד לכבודו, ככל ספק דאורייתא).

ולסיום: חלק אינטגרלי מחובת החינוך שמוטלת עלינו כלפי ילדינו – הוא לדאוג שהם ירגישו את הזכות והחובה שיש להם לכבד ולשמח את סביהם ואת זקניהם, בביקורים, בעזרות קטנות בשעת הצורך, ובעיקר בסבלנות ובאורך רוח ובדאגה אמיתית, גם כשהם במיטבם – וגם כאשר הם מגיעים לימים 'שאין להם בהם חפץ'. עד מאה ועשרים בבריאות ונחת.