יבום מסוג אחר

הוא נעמד מולנו , הדוקטור הנכבד, שולף את התיק הרפואי מהמסילה שבקדמת המיטה, ומזמין את האמבריולוג להצטרף לשיחה. הוא מושך סביבנו את הווילון, ומדבר בלחש. ׳לצערנו, לא קבלנו אפילו לא זרעון בודד. שאבנו ושאבנו…..כשתתאוששו, יתכן ותרצו לקבוע אתנו פגישה לתכנן תהליך של תרומת זרע?׳ זה קטע קצר מספר פרוזה שכתבתי לפני מספר שנים ובו המוטיבים המרכזיים הם פונדקאות וייבום [שמו של הספר הוא – עטופה ברחמים׳]. בדורנו התחדשו פעולות הפרייה שונות שלא היו ידועות בדורות הקודמים, ובין השאר יודעים היום לסייע לזוגות שבהן יש בעיית פוריות קשה לבעל כך שיש מיעוט זרע, ועל ידי נטילת זרע מגוף הבעל והזרקת הזרע לרחמה של האישה, אפשר להשיג הריון. לפעמים יש מיעוט זרע קיצוני ביותר, ואז יש צורך לבצע הפריה חוץ רחמית בה רק נוצרת ביצית מופרית במעבדה, באמצעות שאיבת זרע מהבעל והפריית הביצית בטכניקות של מיקרו-מניפולציה. כל מקרה על פי הצורך. והנה יש שבקשו לצעוד עוד כמה צעדים קדימה: וליצור ביצית מופרית של אדם כאשר הוא איננו בחיים. לאחר מות האדם ,עוברות כמה שעות עד שהזרע שבגופו מתקלקל ואינו ראוי להפריה: אפשר לנצל את חלון הזמן הזה וליטול זרע מן המת ולהפרות בו את אלמנתו למשל, אם היא חפצה מאוד להוליד ילד מזרעו של בעלה האהוב שזה עתה מת או נהרג או נרצח. ולפעמים לא מדובר על האלמנה – אלא על הארוסה, או החברה, שמעוניינות ללדת ילד מזרעו של אותו אדם נפלא שעתה כבר אינו עמנו. ולפעמים לא מדובר ביוזמת האישה – אלא ההורים השבורים והרצוצים רוצים שיישאר להם זרע מבנם שאיננו, והם מעוניינים שישאבו זרע מגופו כל עוד זה אפשרי, ובהמשך הם ימצאו פונדקאית או מתנדבת שתסכים בחינם [או בשכר] להוליד להם נכד, ילד מזרעו של בנם המת. [השימוש בשכר הוא מאד בעייתי מחינה מוסרית וחוקית, וזאת עקב החשש של ניצול של נשים ברמה סוציאו-אקונומית נמוכה לצורך פונדקאות.

אם אדם נפטר באופן פתאומי בתאונת דרכים, פיגוע או אפילו מחלה, ולו אישה או בת זוג איתה הוא תכנן להביא ילד לעולם, אז הפניה מגיעה מצד האישה וההליך יותר קל ברמת בקשת השימור ואישור השימוש בזרע. כאשר משפחה מבקשת לשאוב זרע מבן שנהרג עליהם להגיש בקשה לשימור הזרע מהמת בפני שופט. השופטים לרוב מאשרים את השימור בשל מגבלת הזמן.

המקרים האלו מעוררים צער ורחמים. אבל נשאלת השאלה- האם כל הדברים האלו מותרים על פי ההלכה? כיון שאדם מת – בטל מהעולם. הגוף נשאר בעולם הזה והנשמה פורחת לה לעולם הבא, לבית דין של מעלה ולעולם הנשמות. לנותרים, ובראשם קרובי המת, קיימת מצות קבורה. המת נחשב ׳אסור בהנאה׳, וכל גופו צריך לשוב אל העפר כפי שבא מן העפר.

האם נטילת זרע מגופו של אדם נחשבת ׳הנאה מהמת׳? האם הזרע הזה שהיה טמון בגוף הנפטר חייב בקבורה ולכן אסור ליטול אותו ולמנוע את קבורתו? ואולי השימוש בזרע הוא בעצם ׳השארתו בחיים׳, הענקת חיי נצח למת, וזה פוטר אותו מקבורה? ושאלה קשה הרבה יותר – האם אחרי מותו יכול האדם להוליד ילד? האם הילד שנולד מזרעו אחרי מותו הוא ילדו? הוא יורש אותו? האם הילד שיולד יפטור את האם מחליצה וייבום אם לא היו לה ילדים בשעת מותו ויש למת אח חי? האם המת מקיים בדיעבד מצוות פריה ורביה? או שיתכן שהזרע אחרי פטירת בעליו הוא חומר אורגני חסר בעלים, גם אם מבחינה גנטית אין הבדל בין זרע מן החי או זרע מן המת.

מבחינה טכנולוגית אין בעיה כאמור לתפוס את חלון הזמן בין המוות לבין קלקול הזרע כדי לשאוב את הזרע ולשמור אותו בקירור או בהקפאה ולהשתמש בו בשעת הצורך. השאלה היא מבחינה מוסרית והלכתית וחברתית אם תקין הדבר. כך למשל יש רבנים כמו הרב אריאל שאוסרים את הדבר מכל וכל, קובעים שאין קשר בין המת לבין הנולד מזרעו, והדבר אסור הלכתית, ויש כאלו שסוברים שיש אבהות לאחר מיתה לנושאים מסוימים. יש שמוכנים להתיר זאת רק לאלמנה אך לא לחברה או פונדקאית גם אם זה רצון ההורים של הנפטר, ויש שלא מבדילים בין הנשים האלו. הדיון הזה עדיין לא הוכרע- לא הלכתית ולא חברתית ולא משפטית.

כולנו מקווים שכל הדיונים האלו יהיו תאורטיים, וימשיכו ילדים לגדול בתוך משפחות שמחות עם אבא ואימא ולא ביתמות מתוכננת. אבל כל עוד יש צער וכאב ושכול, הצורך יעלה וקשה מאד לשפוט את אלו שאבדו את היקר מכל, בוודאי אם מסו את נשפם למען העם והארץ. נתפלל שנהיה כולנו עטופים ברחמים.