טיטאן זה כאן

רגעיה האחרונים של טיטאן. זה קרה לפני יותר ממאה שנים, האסון הימי ההיסטורי של טביעת הספינה טיטניק. הייתה זאת הפלגת בכורה מתוקשרת מאנגליה לארצות הברית, אך הספינה טבעה אחרי התנגשות עם קרחון. שרידיה של הטיטניק נמצאו לפני כמה עשורים בצפון האוקיינוס האטלנטי, ומאז היא הפכה לאתר תיירות מבוקש. מתברר שיש אנשים שמוכנים לשלם הון רב כדי לסייר בעומק הים. התענוג היקר הזה כולל צלילה בצוללת זעירה בשם טיטאן שיש בה מקום לחמישה בני אדם. כל אחד משלם רבע מיליון דולר על מסע של שמונה ימים הכולל שהייה של 36 שעות סביב האונייה הטבועה.

בשבוע שעבר קרה אסון נוסף. הצוללת טיטאן יצאה לעוד מסע שגרתי אל הטיטניק. כמה שעות אחרי שהגיעה הצוללת לאזור שבו שקועה הטיטניק ניתק הקשר איתה, ולאחר כמה ימים נמצאו שרידיה לא רחוק מהספינה. כמובן שלא נותרו ניצולים כדי לספר מה קרה. אותי מעניין האם האסון אירע באופן פתאומי, או שהיה לנוסעים מספיק זמן להפנים שהצוללת עומדת להתפרק או שהחמצן עתיד להיגמר בקרוב ושאלו הן השעות האחרונות של חייהם. על מה הם חשבו ברגעים ההם?

של מי החמצן בצוללת? שניים המהלכים במדבר ויש ברשותו של האחד קיתון מים, ואם שותים ממנו ימותו שניהם – אומר רבי עקיבא שישתה בעל הקיתון לבדו כי חייו קודמים לחיי חברו. אם כך, אני מנסה לחשוב על הדילמות של הנוסעים לפני שהגיעו אל מותם. החמצן הולך ונגמר בצוללת שאינה מצליחה להתרומם, וכוחות ההצלה עוד לא מגיעים אליה. האם מותר היה לבעלים של הספינה, שהיה גם הוא בין הנוסעים, להעביר את החמצן הנותר לשימושו הפרטי על חשבון שאר הנוסעים? הרי הצוללת שלו והחמצן שלו. ואולי הפוך – הרי הנוסעים שילמו על הנסיעה בצוללת כולל השימוש בחמצן. אולי הם כבר קנו את זכות השימוש בחמצן שנותר? השאלות קשות. אני מנסה לדמיין מה עבר על האנשים הללו וליבי נכמר.

בעיניי האירוע הזה חמור במיוחד, כי מומחי תחבורה ימית הזהירו שהצוללת הזעירה אינה בנויה לנסיעה באוקיינוס ולצלילה במים כה עמוקים, ושתנאי הבטיחות בה אינם עומדים בתקנות התחבורה הימית המסחרית המסודרת. אבל לא הייתה דרך לאכוף את כללי הבטיחות במים הבינלאומיים. ואני תמהה: מצד אחד האדם לא חייב להיות סגפן, אבל להוציא רבע מיליון דולר על נסיעה כזאת? ולהסתכן כל כך בשביל ריגוש זמני? הרי אפשר לראות את שרידי הטיטניק באופן הרבה יותר יפה ואפקטיבי באחד הסרטים שהופקו עליה, במקום לצפות בה מחלונות הצוללת בעומק של יותר מארבעה קילומטרים.

להיכנס לסיכון הסטטיסטי. יום יום מתעוררות דילמות. כשאני נוסעת בכביש ירושלים-תל אביב אני נוטלת על עצמי סיכון סטטיסטי. את זה אני אומרת גם לכל מטופלת שחוששת ליטול אפילו באופן זמני תרופה שתועיל לבריאותה, עקב דברים שהיא קראה באתרים לא מקצועיים על סיכוני התרופה העתידיים. ישנן נשים שעומדות לפני שימור פריון וחוששות מהסיכונים בתהליך, כאשר ברור שההיריון והלידה עצמם נושאים עימם סיכונים גבוהים הרבה יותר. חכמינו דנו בשאלה האם מותר לאישה ללדת, והרי היא מסכנת את עצמה במידת מה. אומנם היום הסיכונים פחתו בזכות הרפואה המודרנית, אבל הם עדיין קיימים במקצת, וזו אחת הסיבות שנשים אינן מצוות במצוות פרו ורבו. האמת היא שהן לא זקוקות לציווי – לרוב הנשים יש תשוקה על־טבעית לילדים.

בית ספר לאמונה. יש שמטיחים במתיישבים ביהודה ושומרון שהם אינם אחראים כי הם חושפים את ילדיהם לסכנות יומיומיות. הדבר בלט במיוחד בגוש קטיף. בנסיעותינו לנצרים בהתחלה הייתה כניסה חופשית, אחר כך נקבע שנכנסים רק בשיירות של רכבים. בהמשך הוחלט לחייב את התושבים בליווי צה"לי מלפנים ומאחור. עם התקדמות השלום, עת נערמו עוד ועוד בריקדות סביב עמדת החיילים בצומת נצרים, הוחלט שהכניסה ליישוב תהיה עם חבישת קסדה ושכפ"ץ, ובהמשך רק ברכבים ממוגנים. שאלו אז תושבי היישוב את הרב אבינר האם התושבים הקבועים מחויבים לחבוש קסדה, או שמא רק המבקרים שבשבילם זו נסיעה שאיננה חלק משגרת היומיום. הרב פסק שהתושבים אינם מחויבים. בשבתות היו דיונים האם מותר וכדאי ללכת אל חוף הים הסמוך כחלק מהפגנת הריבונות, אף על פי שזה כרוך בחילול שבת של החיילים המלווים. ובכלל, האם מותר להסתכן לצורך כך?

אנחנו לא התלבטנו, למרות שהפצמ"רים היו חלק משגרת החיים שם. היינו מעמיסים ילדים וחבילות וסירים שהבאנו מהבית אל תוך החלל המאובק והקופצני של הרכב המשוריין שהוביל אותנו למקום מבטחים. הרגשנו בטוחים ומוגנים. נצרים היה יישוב של אנשים שרגליהם נטועות בקרקע אך ראשם מגיע עד השמיים. במשך שנים זה היה ביתנו בסופי שבוע, ושם זכיתי לטפל בנשים המדהימות ולראות את הנולד. למרות הזבובים והחול והציוד המינימלי בקרוואן המאובק שלנו, והעכברים שהתחבאו בכל פינה (כנראה שגם הם ביקשו ליטול חלק במצוות יישוב ארץ ישראל), הרגשנו שאנחנו בגן עדן. הילדים השתובבו על הדיונות ברגליים יחפות, ובסעודות אירחנו את חיילי גדוד שמשון. בשבילי נצרים היה בית ספר לאמונה. הרוגע, ארשת הפנים הנעימה והמחויכת של הסובבים, הנוף האנושי השופע אור והאמונה גדולה – כל אלו נטעו בנו את הכוחות לשבות מדי שבועיים בנצרים יותר מעשר שנים, עד לפרידה הכואבת.

ניחוח של תקומה. השבוע קיבלתי תזכורת שנשאה כאב אך גם ניחוח של תקומה. הייתי במפגש של נשות הגוש בניצן, לרגל 18 שנה לגירוש. הגיעו נשים מוארות, רובן סביב גילי, מיישובים שונים. התחבקנו, הצטלמנו, שיחנשנו ושרנו בקולולם את השיר "עם ישראל חי" בגרסה כתומה. בפאנל שהנחתה הרבנית ימימה מזרחי בחן המיוחד שלה שיתפה כלת התנ"ך הטרייה (בת למשפחה מנצרים – כבוד) שהנחישות שלה ללמוד הגיעה מתודעת השליחות של הוריה, שמקבלת כעת פחות ביטוי לאחר שהגוש נחרב. היו מנשות הגוש שישבו בפאנל ודיברו על הקושי שהיה בחיים עם איום ביטחוני יומיומי ופצמ"רים והלוויות, אבל בסך הכול סיכמו שהגעגוע לימים ההם גדול. נעמי אלדר, שהייתה רכזת תרבות בגוש, הוסיפה שלא היה מושג של פחד, כי החיים היו רוויי משמעות.

כעת, כשהיישוב חומש קורם עור וגידים אחרי שאנשי הישיבה פשוט לא ויתרו, ובקרוב יעלו הטרקטורים על רגבי אביתר ויקימו את היישוב המובטח, זה הזמן לחזור הביתה לאדמת הגוש. לא נסתפק במבט על שרידיו מתוך צוללת. וזה ממש מתכתב עם הוראות הבטיחות האלוקיות.