טוב להודות

לשמור טלכרט? בישורת האחרונה לקראת מעבר הדירה אני ממיינת חפצים אהובים. אני לא מתקשה בזריקה של חפצים, בניגוד לבני בית אחרים, אבל גם לי יש לא מעט רגשות נוסטלגיה – בעיקר לתמונות משפחתיות מתקופות שונות ולמכתבים מבני המשפחה או ממטופלות וחברות. אבל היום זו ממש לא בעיה, אפשר לסרוק את הכול ולא צריך לדאוג יותר למקום. לציורים שציירתי בצבעי שמן, שניצבים לאורך המרפסת הסגורה שלנו, אין לי מקום. את רוב הציורים היפים כבר לקחו הילדים לבתיהם, ועדיין נשארו לא מעט ציורי נוף צבעוניים (כמו הציירת, כך אומרים). ויש גם כלים יפים, ספרים מעניינים, קישוטים ועוד. מהם אני נפרדת במילים טובות, חלקם נושאים איתם טעם נוסטלגי כבד ומתוק, טעם של פעם. מצאתי כרטיס טלכרט (זוכרים?) למשל, ודיסקים של שיעורים שהעברתי במכון בניין שלם, במכון פועה, באיגוד י.נ.ר, במכללה בבית וגן, במדרשה לנשים בבר אילן ועוד. בפורמט הזה אין בהם שימוש, למרות שהתוכן רלוונטי גם היום. בלב כבד הם נשלחים לפח. תוך כדי מעשה אני שואלת את עצמי: "איך את זורקת חפצים ששימשו אותך בנאמנות שנים רבות?"

למה השקה הרב את השיחים. התורה מציינת את הכרת הטוב לדומם. במכות דם וצפרדע משה נמנע מלהכות את היאור במטה שלו כהכרת הטוב לנהר ששמר עליו כאשר היה בתיבה. במכת הכינים הוא נמנע מלהכות את האדמה, שהסתירה בתוכה את המצרי שטמן בחול. גם לצומח יש לנו הכרת הטוב. אנחנו נמנעים מהשחתת עצי פרי בזמן מצור על האויב, כי האדם עץ השדה. על אחת כמה וכמה שיש לנו הכרת הטוב לכל הצמחייה ולכל הפירות המופלאים של ארץ חמדה טובה. מספרים על מפגש בין הרב אריה לוין לרב קוק ביפו, כשיצא הרב לשוח בשדה. ר' אריה תלש בהיסח הדעת עלה מעץ סמוך, והרב קוק הצטער כל כך. אני באופן אישי מתרגשת מאוד מפירות ארץ ישראל. כשהייתי ילדה היינו לפעמים זוכים להופעה של קומץ תפוזי יפו בסופרמרקט, כתומים ועסיסיים, והתענגנו על הזכות לאכול מפירות הארץ. וגם בימי הקיץ הלוהטים, כשהשמש יוצאת מנרתיקה, אני מוצאת את עצמי מודה לעצים שמצלים עליי בדרכי. יש סיפור מתוק על הרב ישראל זאב גוסטמן זצ"ל מווילנה, שבכל ערב שבת היה משקה את השיחים סביב ביתו בירושלים, כהכרת הטוב על כך שבזמן השואה, כאשר ברח פעם מהגרמנים שרדפו אחריו, הוא הסתתר בין השיחים שכיסו עליו וניצל. העצים גם מלמדים אותנו שיעור באמונה – גם עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, זורע ומאמין שיהיו פירות מתוקים. ועל אחת כמה וכמה בפרי בטן.

קבורה ממלכתית לכלבים. גם לחי יש לנו הכרת הטוב. לאחרונה הובאו כלבי יחידת עוקץ לקבורה בטקס ממלכתי מלא. כלבים אלו הצילו את חיי חיילינו כאשר מנעו אותם מלהיכנס למקומות ממולכדים בעזה ובגופם ספגו את אש האויב. התורה מספרת שהכלבים שיתפו פעולה עם היהודים היוצאים ממצרים ולא נבחו עליהם. הכלבים בכל הדורות מקבלים שכר על כך, והוא שבשר הבהמות שנטרפו ונאסרו באכילה ניתן לכלבים דווקא. היהדות מכוונת להכרת הטוב כדי לתקן את מידותינו. אבל האם אכן צריכים לקבור כלב מיחידת עוקץ שנהרג על ידי מחבלים בקבורה צבאית מכובדת כהכרת הטוב? נראה לי שלפחות בעת מלחמה התשובה חיובית. כשעזה הופכת למקווה טהרה של מסירות נפש – גם כלב שטובל במקווה הזה ומציל נפשות מישראל מקבל מעמד גבוה יותר.

אבל צריך לא להיסחף ולשמור על ההיררכיה שבטבע: אדם-בעל־חיים-צומח-דומם. כל חסידי תורת איכות הסביבה, הקיימוּת, ונביאי הזעם האקולוגיים למיניהם סוחפים לכיוון שמנסה לצמצם את האנושות כדי לא לפגוע בטבע. ויש תנועות הומניטריות שעוסקות במידה יתרה באיסור צער בעלי חיים, אשר טוענות שמחקרים שמבוצעים על חיות מעבדה אסורים. ההסתכלות הזאת מצביעה על היררכיה שמנוגדת לשרשרת הבריאה. הרי המחקרים הללו מאפשרים למדע להתקדם, לפתח תרופות ולרפא מחלות. עם כל הכבוד, בעלי החיים נבראו בשביל האדם. אין זה סותר את מידת החסד הפשוטה הנדרשת בשמירה על שלומם, וכאן אנחנו מגיעים להכרת הטוב לבני האדם.

מילים שמכפילות כוח. לקראת מעבר הדירה מצאתי קובץ ובו רשימת אנשים שנטלו חלק חשוב במסלול חיי, ושאני מרגישה כלפיהם הכרת הטוב. והנה רשימה חלקית: שאול יהלום, שעמד בראש האגודה להתנדבות בעם ושלח אותי לקיבוץ שעלבים בניגוד לרצוני, שם פגשתי חיי תורה ובעיקר את מי שהייתה השדכנית שלנו ובכך הפכה ברבות הימים להיות גיסתי, הרבנית ברוריה בן שחר; הרב קופרמן זצ"ל, שעמד בראש מכללה ירושלים, שם למדתי; גאולה, המטפלת האלמותית; פרופסור יונתן הלוי, שעמד בראש בית החולים שערי צדק בשנים הארוכות שבהן התמחיתי; עמנואל שילה שהכניס אותי לעולם הכתיבה; שמעון אבוטבול שהוציא לאור את הספרים הראשונים שכתבתי; המזכירות הרבות במרפאות השונות שבהן עבדתי; הרב מנחם בורשטיין שאיתו אני עובדת בשיתוף פעולה וממנו אני לומדת חסד מהו, ועוד חברות טובות באמצע הדרך.

אני אוהבת לכתוב מכתבי תודה. אני יודעת שהמכתב הזה יהיה מכפיל כוח לאדם שאותו משבחים. זה נותן לו כוח להיות עוד יותר מסור בשליחותו. זה יכול להיות נהג אוטובוס, שומר, רוקח. לאחרונה חיכיתי בתור בבית המרקחת, ואישה צעירה עם עגלה שאלה אם אני במקרה ד"ר חנה קטן. "כמה עזרת לי בתחילת הדרך", הודתה. אין מילים לתאר את החסד שבמילים אלו. הן נותנות כוח. אבל לא תמיד אנחנו זוכים לקבל אותן בזמן אמת, כי אם רק ברבות השנים. כמה חבל. במסיבת פרידה שעשו לי חברותיי ביישוב הן הרעיפו עליי מילים טובות עד שביקשתי להשאיר משהו להספד.

הספרון שכבש את הארון. אבל נחזור לחפצים, כי יש יוצאים מן הכלל. בעלי קיבל לבר המצווה שלו מחבר משפחה ספרון דק, שממש לא עשה עליו רושם, והוא הניח אותו בפינה בארון הספרים. עם השנים הספרון הדק הזה, ששמו 'נפש החיים' מאת רבי חיים מוולוז'ין, הפך להיות אחד הספרים הכי שימושיים אצלו. כעת יש לו הרבה הכרת הטוב לאיש ההוא שכבר שכח את שמו. כך דרכו של עולם.