בזכות הקורונה הפכתי בן רגע לאשה מיושבת. יושבת. שובתת. שבה הביתה ושבה לעצמה. אני בקבוצת סיכון בריבוע, ואסור לי להסתגר במרפאה עם הפציינטיות. עברתי לייעוץ טלפוני מהבית. והנה גיליתי שיש שתי אוכלוסיות של משפחות – קבוצת ההורים שיש להם ילדים קטנים, וקבוצת הבוגרים שנמצאים בקן המרוקן. ויש אוכלוסייה שלישית – של קבוצת בוגרים שזכו ויש להם ילדים קצת בוגרים בבית.
הורים צעירים עסוקים באיך להעסיק את ילדיהם, כי הם אחראים על כך שהחברה מסביבם לא תיפגע. ואילו בוגרים להורים בגיל העמידה הם אלו שעסוקים בלהישמר עבור הוריהם. חשבתי כמה העולם עגול, ומי שהיה אתמול למעלה, הורה שהיה אחראי שנים על בריאות ילדיו, כעת ילדיו שומרים מכל משמר על בריאותו. ומה עושה הורה כזה כשבנו מתחתן בעידן הקורונה? איך יגיע הוא לחתונה הומת אדם וחיבוק דביק, מבלי לסכן את בריאותו?
משרד הבריאות, מבקש לשמור על בריאותם של ההורים הסבים והדודים, שמעוניינים להיות חלק מהשמחות, ולא רק לשבת בבית מול תוכנת ה"זום", כשמדובר על שמחת יקיריהם הקרובים ביותר. הנה- ברחובה של עיר, או בשבילי דשא מרהיבים בין חצרות הבתים, כשהמרפסות הומות אדם סביב סביב, פוסע חתן צוהל היוצא מחופתו וכלה הנכנסת לביתה. חתונה משפחתית, בה מצטרפים השכנים והקהילה, מתלווים בחיוכים ובנפנוף היד, ובקולות הצהלה הנישאים באוויר.
חשבתי כמה פתאום כל הטקס הפך להיות פשוט, הוא הופשט מכל קליפותיו ההמוניות, נשכחו התכנונים המוקפדים על תפריט, המפיות הסגולות שמתלוות לפרחי האיריס באגרטלים הקטנים, הסאונד והתאורה. האמת היא, שמזה ימים ימימה, אני מתחברת לרעיון שחתונה צריכה להיות פשוטה. החתונה שלנו הייתה אב טיפוס לכך, היה מיץ פטל, פירות ועוגות, וגם זה נגמר כבר לפני החופה.. התחתנו בחצר של ישיבת הר עציון, ממש צמוד להיכל הישיבה. את שמלת הכלה שאלתי מגמ"ח שהיה ממוקם מול שערי צדק הישן. עלה לי חמש לירות. הצלם היה שכן. את ההזמנות כתבנו בכתב יד. ולא הייתה שמחה גדולה מזו. הגענו הביתה בשעה תשע וחצי, לדירת האברכים הסמוכה לישיבה. זאת התחלה על רגל ימין. אני ממליצה בכל פה, להגיע ערניים, לא עמוסי מתנות, ושבעי צלמים ופוזות.
וחשבתי על החתן והכלה של עידן הקורונה. סוף סוף הם משוחררים מ'לְרַצוֹת' את הצלם. את קהל המוזמנים, את החברות והחברים, את המשפחה המורחבת. אני שלך ואת שלי. ליל כלולות שפוי, בו חוזרים הביתה ללא סחרחורת וטרפת של עייפות, ושלל מתנות לסדר. רק היא והוא וריבונו של עולם.
כרופאה המטפלת בתחום, אני ממליצה על חתונות בסגנון קורונה מלכתחילה. בוודאי, שלעת זאת, במציאות של היום, בה ההתקהלות מאיימת על בריאות הסבים והסבתות, הדודים והדודות, ואף על ההורים המבוגרים של החתן והכלה. אז מה עושים עם כל החברים שרוצים לשמח ואף הזוג מעוניין בהם להשתמח? אפשרי לחלק את החברים למסיבות שבע הברכות בכל יום, מוזמנת קבוצה אחרת, בחצר או בגינה. וכך, הסבים המבוגרים, ולפעמים אף הורי החתן והכלה, שזכו להוליד בגיל מבוגר, והנה הם מתחתנים, יוכל לשמוח שמחה בלייב עם יקיריהם ולא בזום. זה לא עדיף, תגידו?