admin
אולי שמתם לב שיש מרצים שאוהבים להרצות בישיבה, מיישרים עיניים אל מול הציבור או המצלמה, ויש שמעדיפים לדבר בעמידה, ולפזז כה וכה לפני הקהל.
הרצאה בישיבה מעניקה למרצה פסאדה של סמכותיות ושל ידע, ואילו המרצה בעמידה מצטייר כאדם נמרץ, חרוץ ופעיל. אז איך לדבר, בעמידה או בישיבה? שימו לב למשל שנסראללה יש"ו מדבר תמיד בישיבה, ולהבדיל אלף הבדלות גם הרב אמנון יצחק, וזה נותן מן הרגשה (לאו דווקא מוצדקת…) של סמכות ואחריות על הדברים הנאמרים. האם ההרגשה הזאת באמת בעלת משמעות לצופים? לא ברור.
אני מעדיפה את מצב העמידה, וזה אך טבעי למי שנמצאת אי שם בגיל העמידה. וכמה זה מורגש כעת! אך בזכות הקורונה הפכתי בן רגע באופן אבסורדי לאשה מיושבת. יושבת. שובתת. שבה הביתה ושבה לעצמה. אני בקבוצת סיכון בריבוע, ואסור לי להסתגר במרפאה עם הפציינטיות.
עברתי לייעוץ טלפוני מהבית. והנה גיליתי שיש שתי אוכלוסיות של משפחות – קבוצת ההורים שיש להם ילדים קטנים, וקבוצת הבוגרים שנמצאים בקן המרוקן. ויש אוכלוסייה שלישית – של קבוצת בוגרים שזכו ויש להם ילדים קצת בוגרים בבית.
הורים צעירים עסוקים באיך להעסיק את ילדיהם, כי הם אחראים על כך שהחברה מסביבם לא תיפגע. ואילו בוגרים להורים בגיל העמידה הם אלו שעסוקים בלהישמר עבור הוריהם. וכך, בנות שרות לאומי אשר על המשמרת נמנעו מלהמשיך בשרות, רק כדי לשמור על אבא ואימא שבבית.
וחשבתי כמה העולם עגול, וכמה הוא מתהפך ומתגלגל בין רגע אחד למשנהו. ומי שהיה אתמול למעלה, הורה שהיה אחראי שנים על בריאות ילדיו, כעת ילדיו שומרים מכל משמר על בריאותו.
וחשבתי על המשפחות החסרות. אימהות שמתמודדות מול מיס קורונה לבדן. ועל העריריים. ועל הקשישים. וחשבתי גם על הילדים הבוגרים – האם ימשיכו לצאת לדייטים? כל כך נכון כעת להקים משפחות. להביט למיס קורונה בעיניים – בנחישות, ולהסביר לה שהיא לא הולכת לנצח בקרב על המשפחה. ממש לא.
וחשבתי על האנשים שמתחילים להרהר, עת –'ישב אנוש עד דכא…' ומי ייודע אם לא תהיה התעוררות רוחנית ענקית, כמו שהיתה לאחר מלחמת ששת הימים, עם שיח החיילים, וחוזרים בתשובה מפורסמים כמו פופיק ארנון, שנפטר לאחרונה.
וחשבתי על החתונות, שעם כל הכאב, הפכו ל'שפויות'. הנה- ברחובה של עיר, למרגלות מרפסות הישיבה המרכזית העולמית, פוסע חתן צוהל היוצא מחופתו וכלה הנכנסת לביתה. וחשבתי כמה פתאום כל הטקס הפך להיות פשוט, הוא הופשט מכל קליפותיו ההמוניות, נשכחו התכנונים המוקפדים על תפריט, המפיות הסגולות שמתלוות לפרחי האיריס באגרטלים הקטנים.
האמת היא שמזה ימים ימימה, אנחנו מהדהדים לילדים, שחתונה צריכה להיות פשוטה. כמו שאומר, וחוזר ואומר, הרב מנחם בורשטיין שליט"א, כוסית יין ל'לחיים' וחתיכת עוגת לייקח לברכת מזונות, והרבה שמחה בלב. ואני מסכימה אתו. החתונה שלנו לא הייתה רחוקה מזאת. היה מיץ פטל, פירות ועוגות, וגם זה נגמר כבר לפני החופה… התחתנו בחצר של ישיבת הר עציון, ממש צמוד להיכל הישיבה.
זאת אותה ישיבה את סגירתה מבכה היום ראש הישיבה הרב מדן, עת ננעלים שעריה באופן זמני, באשמת מיס קורונה הזדונית. את שמלת הכלה שאלתי מגמ"ח שהיה ממוקם מול שערי צדק הישן. עלה לי חמש לירות. הצלם היה שכן. את ההזמנות כתבנו בכתב יד. ולא הייתה שמחה גדולה מזו.
וחשבתי על החתן והכלה של עידן הקורונה. סוף סוף הם משוחררים מ'לרצות' את הצלם. את קהל המוזמנים,. את החברות והחברים, את המשפחה המורחבת. אני שלך ואת שלי. ליל כלולות שפוי, בו חוזרים הביתה ללא סחרחורת וטרפת של עייפות, ושלל מתנות לסדר. רק היא והוא וריבונו של עולם. כרופאה המטפלת בתחום, אני ממליצה על חתונות בסגנון קורונה מלכתחילה.
אז בינתיים, נהנה מהשהות בצל קורות הבית, מהשמש בצהריים, נשליך את היומן עם הלו"ז המוקפד לתהומות הנשייה, ונצא לדרך חדשה, כי העולם הוא עגול. ובדיוק כמו מדינת ישראל, שבזכות הכלכלה הנבונה של השנים האחרונות היא תצלח בעז"ה את המשבר ללא נזק כלכלי משמעותי, כי במרתפי בנק ישראל ישנה מזוודה מלאה דולרים, כך גם בלי לפתוח את המזוודה הזו נוכל אנו להיות רגועים שהכל מושגח, והכל מדויק, וניתן לשבת בנחת, גם אם את בגיל העמידה.