חשיבות הנפש בהבראת החולה

במפגש שגרתי במרפאה, כאשר אני מתשאלת לגבי המצב הבריאותי של המטופלת שלי, אני מתבוננת ארוכות בשפת גופה, מקשיבה לצליל קולה, ובעיקר למילים .

בחורה שעונה לי בעיניים בורקות 'דוקטור, בוודאי אני בריאה', ומוסיפה כבדרך אגב שהיא מזריקה אינסולין מגיל שש' – בריאה בעיניי הרבה יותר ממטופלת שמגיבה לתשאול בהיסוס, נאנחת בכבדות, ואומרת- 'יש לי קצת אנמיה, ולפעמים אני מצטננת', כאשר גופה בריא. אני מוצאת כי ההסתכלות הטובה על המציאות חשובה אלפי מונים מהמצב הגופני ה'יבש'

הקדמונים כבר הכירו את הקשר שבין הגוף והרוח, ואת החשיבות הבריאותית החיונית לשמור על מצב רוח טוב של החולה, ולהרחיק ממנו בשורות לא טובות כדי שלא תישבר רוחו ויבוא לידי סכנה. כך למשל קובעת ההלכה שחולה הנוטה למות צריך להרחיק ממנו אנשים רגשנים שיתכן שיבכו לפניו, כי הבכי שלהם עלול לסמן לחולה שמצבו קריטי, וזה יחמיר את מצבו. חז"ל קבעו שממונו של חולה קשה 'ככתובים וכמסורים', כאילו החולה כבר כתב סוג של צוואות לפני עדים. זה בא להרגיע את החולה ולתת לו בטחון שכל רצונו יתקיים. ניתן רק לחשוב כמה חיי אדם ניצלו בהיסטוריה בגלל התקנה הזו, כאשר חולים קשה נשארו רגועים ושלווים כשהם יודעים שבקשתם תבוצע ותתקיים.

זה מתקשר לדיון בשאלה עד כמה מותר או צריך לספר לחולה את האמת על מצבו הלא משופר. עד לפני כמה עשרות שנים היה מקובל בעולם הרפואי, להסתיר מהחולים הקשים את מצבם עד כמה שאפשר, בהנחה , שמתאימה לאמור לעיל , שמצב רוחם ייפגם וירד אם הם ידעו שמצבם הבריאותי חמור ומסוכן. אך בדור האחרון מקובל יותר שלא להסתיר מהחולה את מצבו, כדי לתת לו אפשרות להחליט החלטות מושכלות על הטיפולים בו ועל המשך חייו ולהחליט החלטות בענייני משפחה ונכסים, ואולי גם להיפרד נכון מאוהביו ולעשות תשובה.

אין ספק שהפתיחות הזו מתאימה לדור שלנו, וכמעט בלתי אפשרי בימינו להסתיר דברים באופן משמעותי, במיוחד כאשר יש רשומות רפואיות ממחושבות. אבל המחיר של המציאות הזו כבד – לא אחת מספרים רופאים ובני משפחה שברגע שנודע לחולה שמצבו קשה ,מצב רוחו נפגע, וכל רצון המאבק שלו על חייו ירד כמה מדרגות, ואלו החלטות הנוגעות לעניין פיקוח נפש. הנכון ביותר הוא לשלב בין ידיעה כללית של החולה על מצבו אבל בלי לרדת לפרטים ובלי לדווח על כל שינוי לרעה ותוך עידוד מתמיד גם אם הוא אינו תמיד מבוסס עובדתית.