חלומו של סבא

טלוויזיה ליד פוניבז'. סבא שלי היה יהודי מאוד מעניין. מצד אחד הוא היה חרדי קיצוני שהקפיד על קלה כחמורה, ומצד שני הוא היה ציוני, חסיד של זאב ז'בוטינסקי, דבר מאוד לא מקובל אז בעיר מונקאטש שבה התגורר. הוא השתתף בכל האספות של ז'בוטינסקי, והחברים שלו צעקו עליו בבוז "רוויזיוניסטע, ציוניסטע". אבל הוא לא נרתע. סבא היה מנוי על עיתון 'הירדן' וכך למד עברית. שפת האם שלו הייתה יידיש, כמובן. הוא לא ידע מילה בהונגרית. סבא היה שר 'שתי גדות לירדן' ביחד עם ניגוני מונקאטש.

סבי וסבתי ברחו ממונקאטש בתחילת מלחמת העולם השנייה בזכות סרטיפיקטים שהשיג אביו, סבא רבא שלי, שהיה משגיח בישיבת 'תורה ודעת' בארצות הברית. בזכות האישורים האלה אני פה היום. לאחר שנים זכה סבי להגשים חלום ולהגיע לארץ ישראל. הוא גר ברחוב ראב"ד בבני ברק, בסמיכות לישיבת פוניבז', דבר שלא מנע ממנו לרכוש טלוויזיה לסבתי, שהייתה זקוקה לכך. האנטנה שהתנוססה מעל גג ביתם במרכז בני ברק לא הרגישה צורך להתנצל.

אין לי כל ספק שאם היינו מורידים את סבא שלי מגן עדן לכמה שעות לארץ ישראל של היום, הוא היה בטוח שהוא חולם חלום. לא רק המציאות הרוחנית והלאומית עולה לגמרי על כל מה שהיה יכול לדמיין, כי אם גם המציאות הטכנולוגית, הכלכלית והחקלאית של היום הייתה מפילה עליו פליאה תהומית.

מפייזר עד פייסבוק. השנה העומדת בפתח תהיה שנת שמיטה מעוברת שנושאת ברחמה שני חודשי אדר. אכן, תהיה זו שנת שמיטה ארוכה. בתקופה שבה קבעו זאת חז"ל רוב החברה היהודית לא הייתה חקלאית והיישוב בארץ ישראל היה מצומק. אני תוהה איך לא חשבו מתקני הלוח הקבוע שבעתיד אולי הדבר ישתנה. אני חושבת שפשוט לא עלה על דעתם שיקום יישוב יהודי גדול בארץ ישראל. בחלומות הכי ורודים שלהם הם לא יכלו לחלום על מדינה יהודית, וקל וחומר על קיבוץ גלויות אדיר, לפני בוא משיח צדקנו. אשרינו שזכינו לראות בדורנו איך חלומות מתגשמים.

האמת היא שכל מציאות חיינו הייתה נראית כפלא בעיני אבותינו, גם הטכנולוגיה. אנדי ג'אסי, המנכ"ל הנכנס של חברת אמזון, הוא יהודי כשר שאבותיו הגיעו לארצות הברית מהונגריה. הוא נשוי ליהודייה ושומר מסורת. גם מנכ"ל ומייסד פייסבוק והמנכ"ל של פייזר הם יהודים, וכך עוד כמה מהמובילים במשק העולמי. בד בבד מדינת היהודים הולכת ומתפתחת מבחינה כלכלית, בעיקר בעזרת קטר ההייטק שמושך אחריו את כל המשק. העתיד נראה מבטיח ואופטימי בעולם כולו, והוא מחייך במיוחד לעם ישראל. מדינת ישראל עומדת להיות מעצמה, ושיתוף פעולה עם כמה יהודים חשובים שנמצאים בצמתים מרכזיים בעולם מחולל פלאים. דוגמה לכך היא השגת חיסוני הקורונה לפני כולם, כאשר אנחנו עומדים בשורה הראשונה והעולם כולו מביט בנו בעיניים משתאות.

על העיוורון. וכך כותב ההיסטוריון מיכאל בר־זהר בהקדמה לספרו 'קיצור תולדות ישראל': "עם כל האורות והצללים, סיפורה של מדינת ישראל הוא מהסוערים והמדהימים בהיסטוריה. עם כל המגרעות והפגמים והכישלונות ישראל היא סיפור הצלחה, יש אפילו המגדירים אותה כנס. כשקמה מדינת ישראל ניבאו לה רבים תוחלת חיים קצרה, רבים אחרים צפו שהיא תהיה מדינה ענייה וכושלת, אך איש לא ציפה שהיא תתפתח למדינה בעלת עוצמה צבאית וכלכלית משמעותית ומשטר דמוקרטי איתן. מדינת ישראל היא ההצלחה הגדולה ביותר שהמאה העשרים יכולה לרשום לעצמה. דוד בן גוריון בבואו לארץ חלם לראות בה יום אחד חצי מיליון יהודים. כשהוא נפטר בשנת תשל"ד כבר היו בה כשלושה מיליון. עתה חיים בארץ כמעט שבעה מיליון יהודים, והיא כבר שנים רבות המרכז היהודי הגדול בעולם. אולם יש להודות שצמיחתו של 'הישראלי החדש', שהיה חלומם של המייסדים, התעכבה ואף נעצרה, לאור ההתרפקות העיוורת של ספרדים ואשכנזים גם יחד על עברם בגלות". ואני תמהה: מי כאן העיוור? מי כאן מתרפק על חלומות שאבד עליהם הכלח? מדובר באיש חכם שחיבר עשרות ספרים, איש ציבור ואיש רוח, שעומד להגיש את מועמדותו לנשיאות בקרוב, לפי השמועות, והנה הוא עיוור.

תלונות בחזרה מהשבי. מי שמרכיב את המשקפיים הנכונים מבין שאנחנו אי שם סביב תקופת ימות המשיח. הרמב"ם כותב שבימות המשיח עולם כמנהגו נוהג. הכלכלה תפרח והחינוך יהיה מעולה ולא תהיה פשיעה והכול פשוט יזרום. ואז, כחלק מהבשורה המשיחית יישבו גדולי המוחות בעם ישראל בבתי המדרש, שורות שורות, כאברכים בכרם ביבנה. ויהיו התורה והחוכמה ממלאים את הארץ 'כמים לים מכסים', כמו שהמים מכסים את קרקעית הים בשכבה גבוהה ועמוקה. למעשה זה אומר שהמדינה תיתן משכורות יפות למי שתנדב אותם רוחם לעסוק בתורה. זו תהיה תרומתם למשק ולמדינה, לרווחת כולם. כך ייראו ימות המשיח, בעיניי לפחות.

אנחנו כבר שם, עמוק בתוך הגאולה, אבל לפעמים הבקעים לא מאפשרים לנו לראות את התמונה בבהירותה. משל למה הדבר דומה? למטוס שמטיס אותנו הביתה אחרי שבי ארוך, אבל בשעות הרבות של הנסיעה אנחנו מקטרים על הכול. על הצפיפות, על החום, על כך שהאוכל לא טעים, על הדיילת שלא הייתה מספיק מנומסת ועל כיסי האוויר שמטלטלים את המטוס על נוסעיו. פשוט שכחנו שאנחנו נמצאים עכשיו בטיסה מהשבי בדרך הביתה, לחופש…