חיים על רכבת הרים

סבתא בדירת אברכים. זהו, עוברים דירה. והאירוע קצת תמוה – אנחנו עוברים מווילה רחבת ידיים לדירת אברכים קטנהיחסית, ועוד בגילנו. אבל זאת הגשמת חלום, גם אם באיחור של עשרים שנה. לגור בסמוך לבתי מדרש, באווירה סטרילית מבחינה רוחנית, לראות תלמידי חכמים בשבילים, ובעיקר – לחזור לכור מחצבתנו ולשבילים שבהם גידלנו את ילדינו. וזה ממש לא קל. בוודאי לא בתקופה שבה הצאצאים מגויסים וקשה לפנות חפצים כי רוצים לשמור לילדים, וגם יש הרבה פחות ידיים עובדות. וחשוב מכול – אני מחכה לארגן שבת משפחתית עם מסיבת הודיה בדירה הגדולה שלנו, ואני חוששת שלא נספיק לפני תום המלחמה. אז אנא ממך, מלחמת משיב הרוח, תגיעי כבר לגרנד פינאלה.

עד היום עברנו דירה יותר מעשר פעמים, כולל הדירה שנחרבה בנצרים תיבנה ותכונן, וככל שהמשפחה גדלה משימת המעבר הלכה ותפחה. היו שנים שבהן זאת הייתה חוויה כמעט חד־שנתית, כאשר תקופת בין הזמנים הוקדשה למעבר דירה. היו גם צדדים חווייתיים, עת נאספו כולם, ממש צוות שלם: זה סבל, זה נגר, זה שרברב, זה נהג וזה צבע. בשבילי מעברי הדירה מקפלים בתוכם, עם כל המורכבות של פרידה מבית אהוב ומוכר, גם ממד של התחדשות, ריענון ותיקון. אבל עם השנים, ועת עברנו לדירה רחבת ידיים במבוא חורון, רבו הנכסים וכך גם הדאגה – וכוונתי לספרים. אין לנו בבית לא כסף ולא זהב, אבל ספרים יש הרבה מאוד. וכך המשימה הולכת וכבדה, והידיים הולכות ונעלמות, במיוחד כאשר חלק ניכר מהצאצאים מגויסים.

למה תינוק שנולד בוכה? מעבר הדירה הראשון במהלך חיינו הוא המעבר מרחם האם החם והבטוח לעולם הזה, הקר והמנוכר. לא במקרה התינוק בוכה ביציאתו לאוויר העולם. ואכן, התפקיד האימהי מתחיל עוד ברחם. האינקובטור הרחמי הוא איבר קריטי להתפתחותו העתידית של העובר, הן רוחנית והן פיזית. הדוגמאות לכך רבות. מחקרים מרמזים על כך שהתעמלות ארובית בהיריון יכולה למתן התפתחות של רעלת היריון הגורמת לאי־ספיקה שלייתית, ולעיתים גם להיפרדות שליה. במחקרים שנעשו בעכברים, שהוכרחו לרוץ שלושים קילומטרים בשבוע לפני ההיריון ו־4.5 קילומטרים בשבוע בזמן ההיריון, נמצא שיתר לחץ דם שהושרה באמצעים מלאכותיים במעבדה הוקל על ידי התעמלות. ההתעמלות כנראה גרמה להגברת הייצור של חלבונים החשובים להגנה על כלי הדם במצבים של יתר לחץ דם הריוני.

האם נושאת את צאצאיה האהובים על לוח ליבה, שבאופן על־טבעי מתרחב עם הולדת כל ילד ונכד כמו אקורדיון או כמו בלון, ולעולם לא צר המקום. תיק הגב הולך איתה לכל מקום, בלכתה בדרך ובשוכבה ובקומה, והוא מכיל את תפילותיה לבן במילואים, לבן הזקונים ולנכדה.

בתקופה האחרונה אני מרגישה כאילו אני נוסעת ברכבת הרים. הנפש שלי עולה ויורדת בצניחה חופשית ושוב מנסה לטפס מעלה. זה קשוח. מתברר שצער גידול בנים ממשיך הרבה מעבר לשנות הגידול בבית ההורים. אני זוכרת איך אמי לא הייתה נרדמת לאחר שביקרתי אצלה עם הילדים או הנכדים שלנו, עד שהודעתי לה שהגעתי בשלום. כן, גם כשילדינו הופכים בעצמם לסבים וסבתות אנחנו נמשיך לדאוג להם, ואולי אפילו יותר מאשר בילדותם, כי אנחנו הרבה יותר קשורים אליהם. עברנו איתם מסע ארוך יותר, עם הרבה יותר פיתולים. ממש כמו רכבת הרים.

מפחיד זה כיף. כל מי שחווה את הנסיעה ברכבת הרים יודע לספר על עליות וירידות תלולות עם עצירות פתאומיות שמטיחות את כל הגוף קדימה, וגם נסיעה במהופך. תמיד יש חשש לסכנה, ולמרות זאת ישנם אנשים שמצבי סכנה מעניקים להם תחושה של עונג. מה גורם להנאה מבחינה פיזיולוגית? בעת סכנה הגוף מפריש אדרנלין שמכניס אותו לערנות מוגברת, המוח מפריש אנדורפין שפועל כמו סם שמפחית את הפחד ומשפר את מצב הרוח. הגוף מגיב לסכנה כפי שהוא מגיב לסכנות מוחשיות אחרות: הדופק ולחץ הדם עולים לרמות גבוהות, החושים מתחדדים, והגוף כולו נערך כביכול למצב של סכנה. בתאוצה המהירה של הרכבת, בתחילת נסיעתה, הגוף מגיע לתאוצה של קרוב ל־4 ג'י, והתחושה היא שמשקל הגוף עולה פי ארבעה. בעצירה או בנפילה מגיעים לתאוצה של חצי ג'י, שהיא תחושה של חוסר משקל, והרגשה שהאיברים הפנימיים מתהפכים. התחושות הללו מותירות רושם רב, אך בדרך כלל אינן עשויות לגרום נזק. זאת משום שהאדם מאבד את ההכרה רק כאשר מופעל עליו כוח של עשרה ג'י ומעלה. למרות שרכבות הרים נראות מסוכנות, הן בטוחות ביותר. הסיכוי של נוסע ברכבת הרים להיפגע ולהזדקק לטיפול בבית חולים נמוכה הרבה יותר מהסיכון שלו להיפגע בתאונת דרכים בדרך מהפארק לביתו. אם אחוז התאונות היה גבוה, לא היו כמעט רכבות הרים בגני שעשועים למיניהם. כולם יודעים שהנסיעה תיגמר, ככל הנראה, בשלום.

ובכל אופן נשאלת השאלה – למה להיכנס למצבים מפחידים כאלה? כנראה שיש לכל אדם נטייה מסוימת להביא את עצמו לשיא, למקסימום, לנסות להפיק מעצמו יותר ממה שנראה בחיי היומיום. גם אם אנחנו מתקדמים רוחנית ומעשית ומקצועית וחברתית, באופן טבעי הטיפוס הוא איטי ודורש מאמץ רב, ואין זינוק פתאומי. זו עבודה סיזיפית, ולאחר שנשלח את לחמנו על פני המים, ברוב הימים נמצא אותו. ואילו החוויות דמויות־הסכנה מביאות את האדם לריגוש פיזי ורגשי שמעלה אותו, על פי הרגשתו לפחות, לגבהים שהוא לא חווה קודם, ובאופן מיידי. וזה באמת נותן הרגשה נהדרת.

משיח כמעט מצלצל. בימים אלו אנחנו כולנו נתונים ברכבת הרים כזאת. מצד אחד אנחנו חווים את הגאולה מתקרבת בצעדי ענק, ויש קיבוץ גלויות ופריחת עולם התורה וצמיחה כלכלית, עד שלפני שמחת תורה הייתי בטוחה שאני שומעת את פעמיו של משיח צדקנו. והנה נפלה עלינו המלחמה הקשה והעצובה הזאת, וגם יש עדיין פילוג בין אחים, ונמצא שיש עוד הרבה מה לתקן לפני שנקבל את פניו, וזה מטלטל. יש מין הרגשה של "פעם למעלה ופעם למטה", אבל כנראה שאלה הם סיפורי החיים שלנו עד שנזכה לשמוע באוזנינו את פעמיו ולראות בעינינו את ביאתו של גואל הצדק.