חולות בריח גן עדן

חיים בתוך חלום.

באולם הרצאות קטן בישיבת נחלים, בחור תמיר ועדין נפש שיתף את הקהל בחוויה אישית מורכבת מאוד, שליוותה אותו משחר ילדותו. ההרצאה הייתה קשה. היה זה בכנס של ארגון 'בקדושה', שבו השתתפתי כחלק מצוות ההוראה וההיגוי. הפרפרים בבטן אמרו שירה, אבל הלב נשבה בקסם הפתיחה של השיחה המורכבת הזאת. הגבר הצעיר והרהוט שעמד מולנו התחיל עם תיאור פסטורלי של נוף מולדתו – ים כחול, חולות זהובים, שמיים בהירים, ילדים יחפים, שזופי עור ומאירי פנים, גן עדן עלי אדמות. ממש כך. וזה התיאור המדויק של ערש הולדתו של מי שגדל בין פצמ"רים, שידע מציאות יומיומית שבה חיים נקטעו על ידי אויב אכזר, מר ונמהר. ועם כל זה, כשהוא עומד ומספר בעיניים חולמניות על הבית שכה אהב ועל הילדות הנעימה, עולה ריח גן עדן מתוק. בשביל הילדים, לגדול בגוש קטיף היה לחיות בחלום.

גם בשביל ילדינו, זיכרונה של נצרים תיבנה ותיכונן מוליד געגוע מתוק. חבורת הילדים, ההשתובבות בחול, הריצה ברגליים יחפות על הדיונות, החממות שהיו צמודות לדירת הג'ירפה שלנו, קייטנת חב"ד, החיילים הטובים, הנסיעה בספארי הצבאי והעיניים הטובות מסביב. המבט המרומם, סוג של ריחוף בעולם שכולו טוב, ובעיקר העין הטובה. חודשים רבים לאחר הגירוש התנגן בביתנו ההמנון של קייטנת נצרים – "לנצח נצרים, בואו ילדים, נתחזק באמונה ונרבה אהבה", ונדמה כי אף הקירות הזילו דמעה.

למה נסענו כל שבוע לנצרים? ללא ספק הייתה בזה מידה של טירוף. הייתי עובדת בימי שישי, חוזרת הביתה ואורזת מזוודות ושאר ציוד. היינו נוסעים במשך כשעה עמוסי חבילות וסירים מוכנים לשבת, עם המון ציפייה ואהבה בלב. בדרך בעלי היה לומד עם הילדים את פרשת השבוע, ואני התענגתי נים ולא נים על קול התורה המתנגן באוטו. הנסיעה המונוטונית לכיוון דרום האהיבה את עצמה עלינו, כי היא בישרה על קרבתנו ליישוב. בהתחלה נכנסנו עם הרכב דרך מחסום קרני עם שיירת רכבים עד נצרים. בהמשך הוחלט לחייב את התושבים בליווי צה"לי מלפנים ומאחור, ואחר כך עם שכפ"צים.

עם התקדמות ה"שלום", עת נערמו עוד ועוד בריקדות סביב עמדת החיילים בצומת נצרים, הוחלט שהכניסה ליישוב תהיה רק בספארי הצבאי. היינו חונים במנחת ליד שער קרני, ממתינים בשמש הקופחת כשמסביב רק חול וחול, ובהגיע המשאית היינו מעמיסים ילדים וחבילות וסירים לתוך החלל המאובק והקופצני של הרכב המנומר המשוריין, שהוביל אותנו למקום מבטחים.

עכברים ומצוות יישוב הארץ.

כן, גם בשבילנו היה זה גן עדן עלי אדמות. למרות הזבובים שהצטרפו לתפילה בקרוואן הגדול ששימש כבית הכנסת, והחום שלא ידע רחם, והחול והחול והחול, והציוד המינימלי בקרוואן המאובק שלנו שרק מאוחר יותר הוחלף בבית הג'ירפה, והעכברים שהתחבאו בכל פינה, מבקשים גם הם ליטול חלק במצוות יישוב ארץ ישראל.

היה חם. מאוד. לפעמים הייתי דוחפת את ראשי לתוך המקפיא לכמה דקות כדי ליישב את רוחי ההריונית הסוערת. והיו שבתות שבהן שכבתי על הספה בסלון בקרוואן הגדול של גיסתי, שבו היה מזגן גדול, בלי כל בושה, כשהגיע החום עד נפש.

והיה אותו ערב שבת שבו הגענו לצומת והודיעו על התראות מפני מטעני חבלה, והציר סגור, והשבת מתקרבת בצעדי ענק, ואנחנו עושים אחורה פנה, ביחד עם הסירים המהבילים עדיין, ומחרפים את נפשנו בנסיעה במהירות של 200 קמ"ש בערך אל הגיסים באופקים. ועם כל זה, לא היו לי ימים טובים כימים שבהם נסענו בשבתות לנצרים.

בשבילי נצרים היה בית ספר לאמונה. הרוגע, ארשת הפנים הנעימה והמחויכת של הסובבים, הנוף האנושי המלא אור וטוב וחסד וענווה ואמונה גדולה – כל אלו מגנטו אותנו ונטעו בנו את הכוחות לשבות מדי שבועיים בנצרים יותר מעשר שנים, עד לפרידה הכואבת.

הסוד הוא בהתמדה.

"את לא נפרדת, את מתקדמת: איך עוברים משלב ההתאהבות לשלב האהבה באימהות שלנו?". זו כותרת ההרצאה שהוזמנתי להעביר בכנס 'בואי הרוח' בקרני שומרון. וזאת שיחה שמקיפה את הכול. ההתאהבות של בעל התשובה שפוגש לראשונה בנפלאות השבת, של אם שמביטה בעוללה עם ריחו המשכר, הברק השמור לזוג שחוצה לראשונה את מפתן ביתו המשותף – אלו הן חוויות בראשיתיות של סוד ושל קסם. אבל האהבה האמיתית היא בהתמדה, בקביעות, בקשר שהולך ומעמיק עם השנים, עם העליות והמורדות. בקיום המצוות האפרורי. בהכלה של ילדינו גם כשהם חושפים שיניים חדות ובשימור הלהבה שבקשר הזוגי גם בשנים הכסופות, כשאתגרי הגיל נותנים את אותותיהם.

וכך גם בקשר בין עם לארצו, למורשתו וללאומיותו. אנחנו אנשי עמל ויגיעה. אולי אנחנו קצת דומים לדם מסוג O+ – אנחנו אוהבים להעניק וממעטים לקבל. וזה מעולה. זה המתכון לאושר אמיתי, כך מספרים המחקרים. אנחנו סוחבים על כתפינו תרמיל עמוס וגאים בזכות הזאת. וארץ ישראל מחזירה לנו אהבת קדומים שבעתיים. וכעת הגיע הזמן לנער את הכתף, ולהתחיל לעמול על זהותה היהודית של מדינתנו האהובה לא פחות, ולזקוף את מעמדה של המשפחה היהודית.

פצמ"רים נגד זהות יהודית.

שנים לקח לציבור שלנו לקרוא את המפה, ולהבין שאנחנו נמצאים בתוך מאבק מפוצמר לא פחות מהמאבק שהכרנו בגוש קטיף. מאבק בתודעה הזוחלת שנוגסת בכל סממן יהודי ולא יודעת שובעה. רק לאחרונה, כפטריות אחר הגשם, כתשובת המשקל, התחילו לצוץ גופים העוסקים במסירות בחיזוק מוסד המשפחה ובהטמעתו בתודעה הציבורית. וזה נפלא.

כך גם בספרות מקצועית חדשנית. מאמרים של 88 אנשי רוח והגות התקבצו לכדי ספר עב כרס ושמו 'משפחה: מפעל חיים', בעריכת חיים ברנסון. לפני הקורא נפרשים פרקים על זוגיות, על כיסוי הראש, על יחסי חוץ ופנים בעולם הפוסט-מודרני, על דור הבנים ועוד. רפרוף קל הפך אצלי לצלילה של שעות רבות לתוך ים התוכן העשיר והחשוב כל כך לבירור מעמיק של עמדותינו אל מול אתגרי הדור. הצד השני לא שוקט על שמריו, יהדותה של המדינה לצערנו כבר לא מובנת מאליה. אסור לנו לנום שנת ישרים ולחלום את עתידנו. צריך לקום ולעשות מעשים – אבל מתוך אמונה גדולה. איך עושים? תשאלו את גיבורי גוש קטיף ייבנה ויכונן. את אנשי נצרים. הם יידעו ללמד אותנו איך לחיות את החלום.