חוויות של הנקה

לפני ימים מספר העברתי סדנא לנשים צעירות באחד הישובים בגוש עציון, ובין השאר עלתה (איך לא!) סוגיית ההנקה. לי יש חוויות מאוד מעניינות סביב ההנקה, ואעביר לכן טעימה קלה מהן.

את הבכור שלי לא יכולתי להניק הרבה בגלל לימודי הרפואה התובעניים; הוא נולד בתחילת השנים ה'קליניות' של בית הספר לרפואה, ורק חודשיים לאחר הלידה יצאתי סוף-סוף לחופשת הקיץ. דרך אגב, זו היתה החופשה המשמעותית האחרונה שהיתה לי במהלך ארבע עשרה השנים הבאות (שכללו את סיום לימודי הרפואה, שנת הסטאג' ושנות ההתמחות, חוץ מחופשות הלידה המקוצרות שזכיתי להן ב"ה לא פעם). במהלך החודשיים האלו הינקתי באופן מינימלי עקב הנסיבות, ורוב התזונה שלו היתה מבקבוק, וכשהחלה החופשה תהיתי אם אוכל לחדש את נביעת המעיינות כקדם? בעלי, בלי היסוס, בוגר של חינוך יֶקי מובהק, החליט שאין כל בעיה; אמר ועשה: הוא נתן לבננו הבכור העקשן לבכות חצי יממה ברציפות (כמובן לאחר שהצטיידתי בפקקי אוזניים), ואח"כ הילד המורעב והמותש הסכים לינוק בשמחה, והמשיך ב"ה בהנקה מלאה עוד שישה חודשים תמימים! סיפור דומה שמעתי מרופא בכיר מ'הדור הקודם' על החינוך היֶקי שקיבל בבית הוריו, חינוך שגמל אותו מחיתוליו (טיטולים לא היו קיימים אז כמובן) בגיל מוקדם: מגיל תשעה חודשים הושיבו אותו ואת אחיו על הסיר, והנה זה פלא – לא היה תינוק במשפחה שלא עמד (או ישב ליתר דיוק) במשימה, ועוד לפני יום ההולדת הראשון שלהם היו כולם יבשים!

חוויית ההנקה לא הסתיימה בזה. במסגרת העבודה המפרכת של ההתמחות התובענית ברפואת נשים היו תורנויות שדרשו שהות של שלושים ושש שעות רצופות במחלקה ובחדר הלידה, ובשעות האלו הייתי נתונה לחסדי המשאבה. בסיום התורנות יצאתי כשבתיקי שבעה-שמונה בקבוקים מלאים בחלב אֵם; אך אז היו במחלקה בקבוקי זכוכית, ופעמים לא מעטות הם נשברו לי בתיק בדרך הביתה, והחלב נשפך, תרתי משמע! היו גם ימים שבהם המיילדת האגדית במבי, שניהלה ביד רמה את חדר הלידה במשך שנים, הייתה עושה סדר במקרר של חדר לידה, מוצאת את הבקבוקים הלא-קרואים שאיכסנתי בו לכמה שעות – ושופכת אותם בהחלטיות!

אך החוויה הטראומתית ביותר, שלדאבוני חזרה על עצמה שוב ושוב, הייתה הסיטואציה בה הייתי בדרכי הביתה בטרמפים, כששעת סיום העבודה היתה תלויה במצב במחלקה ולא קבועה מראש, ופלאפון כמובן שעדיין לא היה; אני מחכה בכליון עיניים לראות את ילדַי ואת בעלי – ובעיקר להניק את התינוק הרך שמחכה לי (ובמקרים האלו ממש הבנתי את הכתוב :"יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק"…), אני מגיעה הביתה רצה ומתנשפת, מורידה את התיק, מנשקת את הילדים ומחפשת את התינוק הרך שבוודאי מחכה לי רעֵב – והנה הוא מנמנם לו רגוע בידיים של הבייביסיטר או של בעלי או של אחד הילדים הגדולים; אני מסתכלת בתמיהה – ומסתבר שהתינוק צרח שעתיים רצופות, וממש לפני רבע שעה הגיעו מים עד נפש והאכילו אותו מבקבוק! אתם מבינים מה גדולתו של מכשיר הפלאפון?…

ואנקדוטה מעניינת בענין הפלאפון וההנקה. לאחר אחת הלידות, כשכבר היה לנו רכב, נתקעתי עם תקלה ברכב ביום חמסין, כשאני בדרכי הביתה להניק את ילדי הרך. פלאפון אז היה מצרך חדש ונדיר, ולי כמובן לא היה כלי כזה. אני ממתינה שעה ארוכה ליד הרכב התקוע אובדת עצות, ואף אחד לא עוצר לי. לבסוף עצר אדם, והוא הציע לי להתקשר בפלאפון שלו הביתה וכדי להזמין גרר – עבור סכום סמלי של מאה ₪ במזומן לשיחה! מופתעת נעתרתי להצעתו (וכי היתה לי ברירה?), וכשהגעתי הביתה וסיפרתי את זה לבעלי בטרוניא – הגיב הוא, כדרכו, אחרת: "תגידי תודה! סוף-סוף הוא היחיד שעצר ועזר לך"! באותו יום קיבלנו החלטה שארכוש לעצמי פלאפון.

באחת מהתורנויות הארוכות שלי לא מצאתי משאבה זמינה ותקינה, ולא הצלחתי לשאוב חלב. לפתע פגשתי חברה טובה שזה עתה ילדה, ולאחר הברכות והאיחולים שיתפתי אותה בקושי שלי. להפתעתי היא הציעה לי מיד הצעה מאוד יצירתית: "בבקשה, הניקי את התינוקת הטריה שלי"! ואכן כך עשיתי. לאחר שנים היא הגיע אליי פעם למרפאה להתייעצות רפואית, ושלפה מתיקה תמונה של הבת ההיא שזה עתה חגגה את בת המצוה; צחקנו שתינו על ה'תעלול' המשותף שלנו…

ולאחר הקדמה משעשעת זו נוכל להתייחס ביתר רצינות לתובנות שצברתי בנושא ההנקה. העיקרית שבהן היא שלכל ערך בחיינו יש לתת את הפרופורציה הנכונה; לכן לדעתי, למרות חשיבות ההנקה לתינוק ולאמו, לא כדאי להתעקש על הנקה מלאה ממושכת עד כלות הכוחות! הלוקסוס הזה של הנקה ממושכת, מושקעת ורגועה נתון בעיקר לנשים צעירות לאחר לידתן הראשונה, או לאשה שהיא עקרת בית ונחת שוררת במחוזותיה. אשה שמתכננת בסייעתא דשמיא משפחה ברוכת ילדים לא יכולה להרשות לעצמה בדרך כלל להתמקד בלעדית בהנקה – בעיקר אם זה בא על חשבון מנוחת הנפש והגוף שלה ועל חשבון הילדים האחרים שבבית, ובעיקר אם עול הפרנסה רובץ על כתפיה והיא מתרוצצת בין טרמפ לשאיבה… ו"מאין יבוא עזרי"? מאידך אם האשה זוכה להיות עקרת בית, והיא יכולה להקדיש בנחת את הזמן הדרוש להנקה מלאה וממושכת – תבוא עליה ברכה. העיקר הוא שנשים לא תרגשנה חיסרון באמהותן עקב הקושי בהמשך ההנקה – גם ילד שאינו יונק יכול לקבל מאמו חום ואהבה באותה מידה, ואם היא רגועה יותר ואינה עייפה – גם הילד ירגיש את זה בהתייחסותה ובשפת גופה, ויצא מורווח מכל הצדדים. לכן לדעתי לאחר כל לידה יש לערוך מאזן מחושב ולדון בו ב'ישיבת צוות' זוגית, ובעקבותיה להחליט לאן מופנים הכוחות, ומה הם גבולות הגיזרה. אין מרשם אחיד שמתאים לכולם, ולכל משפחה יש את הנוסחה הייחודית שלה. נראה לי שבדרך כלל כדאי לשאוף להנקה של מספר חודשים עד חצי שנה אם זה אפשרי (חוץ מאשר במקרים שבהם התינוק חולני או רגיש לחלב פרה שאז ההנקה הממושכת חיונית), ולאחר מכן כל אשה תחליט לאן פניה מועדות.

מה שברור הוא שתקופת ההנקה שואבת כוחות רבים מן האשה, ולכן היא חייבת לישון במהלכה הרבה, ולעיתים גם בעלה אם הוא ער איתה בלילות. לכן אני מרשה לעצמי להציע הצעת יעול לטובת האמהות הצעירות: מקובל במקומותינו (בעיקר בישובי יו"ש) לארגן תורנויות בישול עבור היולדות. אך אוכל הרי אפשר לקנות כמעט מוכן, וחשוב יותר, לדעתי, לתת את הדעת על גמ"ח שעות שינה – כמה שעות שינה לאשה אחרי לידה, בעיקר אם היא מניקה, יקרות מפז, ואת המוצר הזה אי אפשר לרכוש במרכול היישובי! סיוע לאם הצעירה בטיפול בילדים, או בלקיחתם לטיול אחה"צ, יכול לשנות את חייה ואת חיי משפחתה מקצה לקצה. בהצלחה!