
סטז'רית ומדי זית- חיילות שפגשתי באמצע הדרך
אני לא אשכח את המבט הזה. עיני השקד המבוהלות. זאת הפעם השלישית שהיא כאן. ריבונו של עולם- איך זה יכול להיות? יש אולי פער של חמש שנים בינינו. זה הכול. איך אצלח את המשימה הזאת? יש פה עוד בנות. צעירות כל כך וחיוורות כל כך ועצובות כל כך. עבורם זאת הפעם הראשונה. מקווה מאד שלא תחזורנה לכאן בשנית. אבל שלוש פעמים?
עיני השקד בוהים בי, כשאני מגישה לה בגדים להחלפה. בלאות ניכרת, היא משילה מעליה את מדי הזית ועוטה מדים מסוג אחר -חלוק כחול עם פסים עדינים- והעליבות צועקת מכל פינה. אני מנסה להבין איך החוויה הזאת חוזרת על עצמה. מסתבר שזה קרה כבר בתיכון, וזאת הפעם השנייה במהלך השירות שהיא כעת מסיימת .האם נוכל לגעת בה, לנסות לעזור לה, מעבר לחלק הטכני של הקבלה הרפואית, כדי שזה לא יקרה שוב?
זה היה לפני 35 שנה, ואני אימא צעירה לשלושה ילדים מתוקים מדבש. הייתי אז סטז'רית צעירה ,בבית חולים אסף הרופא. במסגרת הרוטציה בגינקולוגיה, נדרשתי לבצע קבלה רפואית לחיילות שהגיעו להפסקת הריון. כשראיתי את הבנות הצעירות שהמתינו לי על ספסל עלוב בכניסה לחדר המחניק שבקצה המסדרון, נכמרו רחמיי. פרחים נבולים.
למזלי, לא הייתי צריכה לבצע את הפסקות ההיריון בפועל. אבל הקבלה הרפואית הייתה מספיק טראומתית עבורי. ומה אתן?
במאמר באתר זה צוין שבוצעו אלף הפלות בצה"ל השנה. וצוין שעלות ההפלות היא כחמישה מיליון שקלים. האם זה המחיר היחידי? כמה מחירים משלמת אותה בחורה כבויה, שחווית הפסקת החיים שבקרבה, עלולה ללוות אותה שנים רבות לאחר מכן. המעמד המשפיל, הכאב הפיזי, הדימום. הן כל אישה שחוותה הפלה טבעית תוכל לספר עד כמה המעמד הזה נצרב בזיכרון התאי שבגופה. וכשמדובר בילדה, שזה עתה סיימה תיכון, והיא מגיעה לבדה, ללא בן זוג לצידה, ומבקשת לבצע פעולה של קטילת חיים, לעיתים לאחר שצפתה בדופק העוברי באולטרסאונד.. החוויה קשה שבעתיים.
ויש -והיא תגיע, לאחר שנים, סוף סוף, למנוחה ולנחלה, ותמצא זוגיות משמחת, ותרצה להביא חיים חדשים, אבל היא תגלה שהרכבת כבר דהרה קדימה, והביציות עייפות, ובעצם- ההזדמנות היחידה שהייתה לה להורות נקטעה בעבה לפני שנים רבות. זאת מציאות רווחת. וכמה היא עצובה. לעיתים, היא תפגוש אי פריון על רקע מכני- חסימה של המעבר בחצוצרות בעקבות הפעולה. זה נדיר, אבל כרופאי פריון אנחנו בהחלט פוגשים את זה לא פעם ולא פעמיים.
נושא הדיכאון שלאחר הפסקת הריון לא נחקר דיו. הספרות הרפואית דלה עד מאד. איזה משאבים יופנו למחקר כשמדובר בשאלות שאסור לשאול אותם ובתהיות שאינן בקונצנזוס. את מי זה מעניין בכלל? אותי, למשל. ובוודאי, גם אתכם. עיני השקד העצובות כל כך מלוות אותי יום יום מזה 35 שנה.
זה יכול היה להיות אחרת.